הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

אילן תמיר, מתנדב סדרתי

אילן תמיר מגבעתיים, מתנדב סידרתי

מאת: שושנה רשף

זה לא פשוט לקבוע פגישה עם אילן תמיר, וזאת על שום שאילן הוא אדם מאד עסוק ואין קשר לעובדה שהוא פרש לגימלאות מזמן, כבר ב - 2006, אבל אחרי מאמצים בכל זאת הצלחנו. אילן קידם את פני בחיוך רחב. יותר מאוחר הבנתי שזה חלק מאורח חייו.

 ב"ידיד לחינוך" הוא מתנדב כבר שש שנים. אבל אם על התנדבות מדובר, הוא התחיל להתנדב הרבה קודם. "אני מתנדב כל החיים" הוא אומר. זה בדמו, הבנתי.

לדבריו, כשיצא לפנסיה, מצא את עצמו פנוי לעוד כמה עיסוקים מעבר לאלה שכבר היו לו.

אז ככה, שלושים שנה הוא התנדב במשטרה. ב"ליונס" הוא כבר מתנדב תשע עשרה שנה, ובמד"א הוא חבר הנהלה וגם חובש באמבולנס. כל זה תוך כדי ובזמן שעדיין עבד באופן סדיר כקצין מוסך מסוקים ומאוחר יותר בתעשייה האווירית.

היום, כאמור, כבר שש שנים מאז שפרש, הוא מתנדב באגף השיקום במשרד הביטחון, הוא משמש יו"ר סניף אילן בגבעתיים וכן בעמותת מילב"ת שמייצרת אביזרים לאנשים עם מוגבלויות ונכויות, שם הוא ממציא פטנטים ומסייע במציאת פתרונות על פי צרכים שונים.

בקיצור, המושג שהמצאתי עבורו הוא: "מתנדב סידרתי".

כששמע לראשונה מיונה זילברמן, רכזת "ידיד לחינוך" בגבעתיים, על העמותה שלנו, אמר לעצמו: "בעצם למה לא? שם עוד לא הייתי, את זה עוד לא ניסיתי", ותוך כדי הוא מציין שמעולם לא היה מורה או מדריך ואפילו לא קרוב לנושא החינוך.

אשתו, שולה, שגם היא מתנדבת, איך לא, סיפרה לו על בי"ס מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים, כלומר בי"ס לילדים עם לקויות למידה. "אתה אוהב אתגרים" היא אמרה, "תנסה".

ביה"ס "תום" בגבעתיים הוא בי"ס פרטי, שמקבל תלמידים שנשרו מבתי ספר אחרים. כשהגיע לשם, חשב להתמקד בנושא המחשבים, אלא שמהר מאד נוכח שדווקא בתחום זה הילדים שם שולטים היטב ואפילו יכולים ללמד אותו, לדבריו. אחרי מחשבה החליט לשנות כיוון. ואילן, שיש לו רישיון טייס פרטי על הליקופטרים ומטוסים קלים, החליט ללמד אותם את תורת הטיס, כולל אווירודינמיקה, היסטוריה של הטיס וגם בעבודה מעשית הם מתנסים, כשהם מטיסים מטוסים בסימולטורים קטנים.

איזה רעיון מבריק לרתק ילדים לנושא שילדים אחרים יכולים רק לחלום עליו, איזה ילד לא יימשך לנושא כזה? כמה תיחכום ברעיון עצמו, שהרי בדרך לומדים על משקלים, מידות, מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. נידרש ידע לחשב מעלות צלסיוס ויכולת לתרגם לפרנהייט, ועוד ועוד נושאים שהם בעצם כלים היכולים לשמש כשעור לחיים ולעזור לילדים בעתיד.

למרות שמדובר בילדים עם קשיי ריכוז, דווקא ילדים כאלה שמקבלים משימות ונתונים שמחייבים התמקדות, עושים מאמץ ומקשיבים, כי אלה נושאים חריגים שלא מלמדים בדרך כלל בבתי ספר. זה מעניין אותם, הם יושבים קשובים ומרותקים, והם רוצים להצליח. "המטרה", אומר אילן בחיוך, "היא לא רק לתדלק אותם, אלא גם את עצמי. מאד מרגש אותי להגיע לביה"ס ולראות איך מחכים לי ליד השער, מחבקים ומנשקים אותי, ואפילו הבנות". איזה נחת חשבתי לעצמי. לביה"ס "תום" מקדיש אילן כשש שבע שעות בשבוע.

מנין הכוחות האלה מאין זה הגיע? שאלתי

והוא מספר: "גדלתי בבית של יקים. שפת אמי גרמנית. החינוך היה קשה, מעיק. הכל צריך לדעת, הכל צריך להיות עשוי וכראוי. היה זה בית בו מקבלים משימות ויש לעמוד בהן". מאמו למד אילן לבשל, לסרוג ואפילו לתפור על מכונת תפירה. מאביו למד על כלי רכב ויכולת לטפל במכוניות. מה הפלא? ידיים טובות יש לאילן, והמשימות הרבות שהוטלו עליו בעבר השתלמו לו בעתיד. הוא מספר ומתגאה במחסן הכלים שיש לו היום בבית, ואם נוסיף את החוש הטכני ויכולת האילתור שפיתח, אפשר להבין שבעצם "אין לו רגע דל" והוא אוהב לתת ואוהב לעזור. לכל קריאה על קלקול, על תקלה או צורך לתקן משהו, משכנים, מחברים ולא חשוב ממי -הוא מתגייס.

וכך הוא מסכם: "התדלוק הוא הכוח שמניע אותי. הנתינה ללא תמורה, להיטיב עם הקהילה, בעיקר עם כאלה שהם במצוקה, היא דרך חיים עבורי. והוא מוסיף: ... "בזכות כמה מצוות ביום, אני מרגיש מסודר בחיים".          

ואני, אחרי ששמעתי את כל הדברים האלה, הרגשתי עוד יותר, שהכינוי שנתתי לו: "אילן מתנדב סידרתי", באמת כל כך מתאים לו.

שני ילדים לו וחמישה נכדים. ולפני שאנו אומרים שלום, הוא שולף את הטלפון ומראה לי את התמונות של הנכדים, בחיוך כמובן, ובגאווה של סבא.