הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

אריה ענבר מבאר שבע בן 78, עשר שנים ב"ידיד לחינוך"

"אני רואה בו חלק מצוות בית הספר", אומרת מנהלת בית הספר הדו לשוני

איש גבוה וגדל גוף, עם רעמת שיער לבנה, בעל קול רועם והרבה חוש הומור, כזה הוא אריה ענבר. קשה להתעלם מנוכחותו. כששואלים אותו מה שלומו, הוא עונה: "הרוב בסדר".

מותר לשאול בן כמה אתה?

הוא עונה בדרך אופיינית לו: "למה שאני אגיד ישר בן כמה אני? בגילנו, לא יזיק לאמץ קצת את המוח, אז אני אגיד באיזה שנה נולדתי ותעשו אתם את החשבון (1938)".

"אריה הוא אדם מיוחד במינו", אומרת עליו חנה חדד, הרכזת הישובית של "ידיד לחינוך". "עושה הכל בשקט ובצנעה. יש לו גישה וכבוד לכל אדם, גדול כקטן, הוא מדבר לכל אחד בגובה העיניים, עובד עם אוכלוסיות חלשות ועושה את מה שהוא מאמין בו".

אריה עושה הרבה דברים ב"ידיד לחינוך", הכי חשובה בעיניו היא העבודה בבית הספר הדו לשוני בעיר על כל הייחודיות שלו, שם הוא עוזר לתלמידים בלימודים ומשוחח איתם. בשנים האחרונות הוא מצלם בוידיאו וגם עורך אירועים חשובים בבית הספר. ( בסוף הכתבה תמצאו קישורים לסרטים שצילם וערך עבור בית הספר). "כמו כן", הוא אומר, "כשקבוצת המתנדבים בבאר שבע החלה לגדול, התחלתי גם לנהל את כל המצבת של מאתים שישים המתנדבים שיש לנו".

 אריה נולד בבבואנס איירס שבארגנטינה. לארץ עלה בגיל חמש עשרה. "החלטתי שאני רוצה לחיות בישראל. אבא שלי היה ציוני גדול, אבל אמר לי: 'אין בעייה, קודם תגמור את התיכון ואת האוניברסיטה, ואז תעשה מה שאתה רוצה', ואני אמרתי: 'ללמוד, רק שם'. כשאבא הבין לאן זה הולך, הוא ליווה אותי לארץ ורשם אותי לבית הספר החקלאי בפרדס חנה. ראיתי ששם כולם עבדו ברפת. לא התאים לי. אני בתור ארגנטינאי, אוהב פרות רק על הצלחת. בסופו של דבר התקבלתי לבית הספר הטכני של חיל האויר, שהיה בית ספר עם פנימיה, זה היה מה שאבא הסכים.   


אריה עם אשתו בטיול באיסלנד

 בסופו של דבר שהיתי בארץ לבד, פחות משנה. אבא התגעגע, וכל המשפחה עלתה ארצה ואז הוא שלח אותי ללמוד בבית ספר תיכון בתל אביב. כשסיימתי את התיכון, התגייסתי לצנחנים".

אריה התחיל את חייו בבאר שבע ב – 1963 ומאז הוא שם. את הקריירה שלו הוא התחיל בבית החולים סורוקה ושם עבד 40 שנה.

"הגעתי לבית החולים סורוקה, למדתי שנתיים קורס רנטגנאות ועבדתי כטכנאי רנטגן. אחר כך נשלחתי על ידי ההנהלה המרכזית של קופת חולים לאוניברסיטת תל אביב ללמוד מינהל עסקים ומינהל חינוכי כעתודת מנהלים לעתיד. היות ולמדתי גם מינהל חינוכי, יש לי הוכחה שאני גם מחונך. אז כבר הייתי נשוי עם שלוש בנות. המשכתי בסורוקה כעוזר מנהל אדמיניסטרטיבי וסיימתי כסגן מנהל אדמיניסטרטיבי בבית החולים.

מכל תפקידי, התפקיד הכי חשוב שמילאתי היה אחראי על זמן חרום בבית החולים סורוקה, כלומר, אחריות על כל התכניות לשעת חרום וכל מה שקשור לפגועים המוניים - על כך גאוותי, כי מדובר בהצלת חיי אדם, והרי סורוקה הוא בית החולים היחידי בנגב והיה תמיד בקו הראשון".

אריה נמצא ב"ידיד לחינוך" ממש מהתחלה ונמנה עם שמונה המתנדבים הראשונים של העמותה בבאר שבע. "תמיד אהבתי ילדים, ולכן כשפרשתי, החלטתי שהכי מתאים לי לעבוד איתם. מהתחלה עבדתי עם ילדים לא פשוטים. ראיתי שמבחינת לימודים היה קשה מאד והייתי מיואש, עד ששמעתי הרצאה במסגרת "ידיד לחינוך" של אחד הבכירים במשרד החינוך, שאמר לנו: עזבו את הלימודים, מה שהכי חשוב בתרומתכם הוא שכל אחד מכם הוא אולי המבוגר הראשון שמתייחס לילד אותו אתם פוגשים, ונותן לו יחס אישי. כשאמרתי למנהלת בית הספר שבו התנדבתי שאין לי הכשרה לעזור בלימודים, היא השיבה לי: תדע לך שאתה עוזר פעמיים, פעם אחת שאתה גורם לילד לשבת בכתה לפחות שעה ביום ופעם שנייה, שבזמן הזה הילד גם לא מפריע לכתה. שיחקתי עם הילדים שהיו אצלי דומינו באנגלית, וכך הם למדו את המספרים. דיברתי ושוחחתי איתם על  כל מיני בעיות, וגם לימדתי מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא.

פעם קבלתי אלי ילד עולה חדש עם בעיות קשות מאד בבית. אני הייתי אמור ללמד אותו מתמטיקה והוא תמיד אמר שהוא לא מבין כלום, אבל אני הבנתי שהוא ילד פקח ובעל יכולות, פשוט לא התחשק לו ללמוד. הבריק לי רעיון לפתור לו תרגיל לדוגמא, אבל בכוונה עם טעות. הילד לא התאפק ואמר לי: 'אבל זה לא נכון, יש כאן שגיאה',

ואז אמרתי לו: 'תראה איזה יכולת יש לך, אין סיבה שלא תצליח. אל תלמד בשביל אחרים, תלמד בשביל עצמך. אם רק תרצה ללמוד, תצליח. היום הוא כבר בתיכון, ואני יודע שהוא בסדר וזה הסיפוק שלי'".


רכוב על יאק בטיבט

אריה הוא גם צלם. לדבריו, הצילום תמיד היה ההובי שלו, ופתאום הסתבר לו שאפשר לצלם בוידיאו ולערוך במחשב.

בבית הספר הדו לשוני מתקיימים טקסים מאד מיוחדים. יש שם תלמידים משלוש הדתות. אריה מספר שהכי מיוחד הוא טקס יום הזיכרון לחללי צהל. הטקס הוא לזכר חיילים יהודים, בדואים ונוצרים כאחד, כל הילדים עומדים דום ושרים התקווה. כך חוגגים יחד גם את כריסמס, חנוכה ועיד אל פיטר. "אני התחלתי לצלם את הטקסים האלה ואחר כך, על פי בקשת בית הספר אני מצלם גם ארועים אחרים. השנה למשל, צילמתי בוידיאו את האולימפיאדה הבית ספרית. אורית המנהלת דיברה בסיום האירוע ואמרה, שהיא רואה בי חלק מצוות בית הספר. זה היה בשבילי הקומפלימנט הכי גדול.

הכי אני נהנה כשנותנים לי ילדים קטנים בכיתות א -ב, תענוג להיות איתם, הם כאלה חמודים".
באחד האירועים בבית הספר, נשאל אחד התלמידים: מהו אריה בשבילך, והתלמיד ענה: "אריה הוא החבר הכי טוב שלי".

לפניכם שני קישורים לסרטים שצילם וערך אריה השנה (מתוך סרטים רבים שעשה) במסגרת התנדבותו בבית הספר הדו לשוני בבאר שבע:

  1. בית הספר חגג עם תלמידיו את המימונה. החג זה במהותו הוא מכניס אורחים. בית הספר הזמין את מתנדבי "ידיד לחינוך" כאורחיו ואריה תעד את החגיגה
     
  2. תיעוד האולימפיאדה הבית ספרית