הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

גבס – סיפור מאת רחלי פוקס משקובסקי

הקדמה: איך ולמה התחלתי לכתוב?

כילדה בת עשר עם דמיון מאד מפותח נהניתי לכתוב סיפורי הרפתקאות בהשפעת אין ספור ספרי ילדים שקראתי. בזמן כלשהו בבגרותי הרגשתי שאני מתחילה לטבוע בשלל המחשבות, החוויות והתחושות שמלאו אותי במהלך חיי. כמו ספוג שמוכרח לשחרר את המים האצורים בו, על מנת שיתחדש אצלו כוח הספיגה. הצטרפתי לסדנת כתיבה בהנחיית הסופרת שלומית מירון, ובמסגרתה כתבתי סיפורים במשך שבע שנים.

שוב שרה'לה גולדברג עם גבס על היד.

אנחנו עומדים בתור לכתוב ולצייר על הגבס. היא מחכה בסבלנות עם החיוך המקסים וגומות החן. תמיד היא שוברת משהו. או שיש לה נקע, והיד תלויה על תחבושת עם סד. כמובן שהיא לא יכולה לעשות שיעורים. איזה יופי זה! לי לא נשבר כלום. בטח, אני תמיד בורחת מהכדור במחניים. בגלל זה מינו אותי רק לממלאת מקום. פוחדת נורא מהפיצוצים. משתדלת להעלים את עצמי על המגרש, ומחכה שהמשחק יסתיים. לא יכולה להרשות לעצמי לפרוש מזה לגמרי.
שרה'לה גבוהה, יש לה שיער דבש, שני אחים – אחד גדול ואחד קטן, והיא לא פוחדת מהכדור.

אימא של שרה'לה אף פעם לא מרשה לה שום דבר. "אימא שלי לא מסכימה לי", היא אומרת, כשאנחנו רוצות ללכת לקולנוע בערב, ומיד מתארגנת משלחת של חברות לשכנע את אימא שלה שתסכים. ואני – לי מרשים הכול, וזה לא כל כך מעניין. ההורים שלי הרבה יותר מבוגרים, ואין להם כוח להתווכח אתי. "אני סללתי לך את הדרך" אוהבת אחותי לומר. "אותי הגבילו הרבה יותר". תמיד היא מספרת שהייתה צריכה לחזור הביתה מכל מקום בעשר בערב, אפילו שאף אחד מהחברים עדיין לא חזר, וכמה זה היה מרגיז.

כשהייתי קטנה, בת שש, שבע, היא הייתה מאמנת אותי ב"מסירות" ב"הול" הקטן בכניסה לדירה. כבר אז פחדתי מהכדור. היו לה מסירות נורא חזקות, וזה היה נורא מקרוב. קראנו לכדורים בשמות חיבה לפי מה שהיה כתוב עליהם: אחד היה יולי, והשני פיבי. אבא שלנו קנה לנו אותם באיטליה, כשנסע "להביא עולים". אהבתי את הכדורים, אבל לא את האימונים.

הנכד שלי סיפר לי, שהבנים בגן לא משתפים אותו בכדורגל. "הם אומרים שאין לי חולצת כדורגל. אבל גם להם אין!" בתי לקחה אותו לחוג כדורגל לשיעור ניסיון. הוא לא רצה לחזור לשם. "למה?" שאלתי אותו. "כי מקבלים שם מכה.." אז קניתי לו כדורגל רך, מיוחד לילדים צעירים, והתחלתי לאמן אותו. הוא מנסה בכל כוחו להבקיע גול. אני לא עושה לו הנחות. הכדור עובר אלי. אני מחזיקה בידיים את נועה הקטנה, ובועטת בכדור. נועה מתנשמת ובועטת באוויר. "גול!" אני צועקת. והכדור עובר לזיו. הנכד שלי יהיה שחקן כדורגל.