הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

דורון מליס מגבעתיים, חמש שנים ב"ידיד לחינוך"

"בגלגול הבא אני רוצה להיות מורה"

מאת: שושנה רשף

"בוקר טוב למורה המהמם, דורון," כך מברכים הילדים את דורון כאשר הוא ניכנס לכיתה.

כעשר שנים אני פוגשת מתנדבים, משוחחת איתם ושומעת את סיפוריהם, ולכן אני מופתעת שאני עוד מופתעת.

היה זה רעיון של דורון:" למה שאני אספר לך על עצמי? זה יהיה משעמם" ואז הוסיף: "אני מציע שילדים יספרו לך עלי ובמה אני עוזר להם."

סיכמנו על ארבעה חמישה ילדים, שכל אחד יאמר משפט או שניים. רבים התנדבו. הגיעו כעשרה. התיישבנו במעגל בחדר המחשבים, דורון, הילדים ואני. הוקצבו לי חמש עשרה דקות של ההפסקה, שלא יחמיצו חס וחלילה את השיעור שאחריה, כך בפסקנות לפי דורון. הסדר מחייב.

רוב הילדים שהגיעו היו מכיתות ו' ושניים מכיתה ה', והרי כמה מהציטוטים שהשמיעו באזני. וכן, אני מתנצלת על כך שאינני יכולה לוותר על דברי איש מהם.

ר': "כשדורון ניכנס לכיתה, הוא מפיץ אור. הוא מקסים, הוא עוזר לכולם".

מ': "הוא מציל אותי. כשאני מתקשה הוא לא נותן לי לוותר, בזכותו אני מצליח".

א': "בלעדי דורון שיעורי המתמטיקה לא היו אותו דבר. לפני כל מבחן הוא עורך חזרה. הוא יודע להסביר ובצורה הכי פשוטה".

ש': "כשדורון ניכנס לכיתה, הוא גם מתחשב וגם עוזר. הוא כמו חבר עבורנו".

ג': "דורון משקיע. איכפת לו. הוא נותן לנו הרגשה שהמתמטיקה יותר קלה".

א': "דורון עוזר לנו בכל מיני דברים, למשל, אם מישהו מציק לי, אני אשאל אותו מה לעשות".

ע': "אני מרגיש שבשבילי דורון הוא סבא נוסף. אני יכולה לספר לו דברים אישיים".

י': "הוא חבר לכולם. מתנפלים עליו בשאלות. הוא מתייחס אל כולם כשווים. כשנסע לחו"ל, ילדים התקשו בלעדיו, וכשחזר אפילו הביא לנו מתנות".

ובסוף, תוך כדי ריצה חזרה לכיתה, מישהו פלט."תודה דורון, אף אחד לא יכול להתחרות איתך".

כך מדברים ילדים? ילדים בני עשר אחת עשרה? אומר ולא אבוש, התרגשתי. דורון שם לב והעיר: "את דומעת"? איזו רגישות. יש משהו שהוא לא רואה? חשבתי.

בשיחה אישית אחד מול אחד, ניסיתי להבין מה הסוד שלו. איך הוא מצליח לעורר אמוציות כל כך חזקות אצל הילדים.

"אני לא מחליף את המורה", הוא מספר, " כשהמורה נותנת משימה, אני יושב בין הילדים בחיבוק ידיים ומקשיב כמותם. מי שמתקשה וקורא לי, אני מגיע ומסביר. העזרה לעתים גם פרטנית מחוץ לכיתה".

מה האסטרטגיה שלך? יש לך שיטה כיצד לחבב על ילדים מתמטיקה?

"הכל מתוך אינטואיציה", הוא אומר, "ראשית יש להרגיע ואז להסביר. כשאני עומד מול ילד, אני מנסה להכיר אותו, לחוש מה הוא מרגיש, לקלוט מה היכולות ואיפה הקשיים שלו, וגם מה הגישה שתהיה מתאימה לו. חשוב לי להבין את היכולת של הילד, להעניק לו ביטחון, כדי לעורר גם מוטיבציה. כשאני מצליח להקנות תחושת הצלחה ולבטל את חווית הכישלון, אני גם הופך להיות חבר שלו. אני כל הזמן מעניק חיזוקים חיוביים במילה, במגע, וגם במשחק. כשהילד מחייך במבע של "הבנתי", זה הסיפוק שלי, ובכלל, הגעתי למסקנה שבגלגול הבא אני רוצה להיות מורה". החיוך התמידי של דורון מעודד אפילו אותי.

יש וודאי גם קשיים?

"אחד הקשיים הוא להתאים את עצמי לחומר הנלמד, לשיטות החדשות שהן שונות מאלה שאנחנו למדנו בזמנו. אני מתלבט איך להתמודד עם החומר שאני לא מכיר ולומד אותו".

מנין לקחת את התובנות האלה?

"התנדבות עמדה מול עיניי כצורך בסיסי לאורך השנים" הוא אומר.

דורון מליס הוא תושב גבעתיים מזה 45 שנה. הוא אב לשניים: בני שלושים ושש ושלושים וארבע. ארבעים ושתיים שנים עבד בבנק בתפקידים שונים, ביניהם כאלה המצריכים יחסי אנוש.

את ההתנדבות במרכז הלמידה ברחוב שדה בוקר בגבעתיים, התחיל כבר לפני כעשר שנים ועדיין ממשיך שם. הוא חבר בליונס, וגם מתנדב במחלקת האירועים של גימלאי גבעתיים.

והעיקר עוד לא נאמר. דורון מתנדב בבי"ס כצנלסון כמעט כל יום, חמישה ימים בשבוע, 16 שעות שבועיות. הוא בן בית בשתי כיתות ו' (שאחת מהן הוא מלווה מכיתה ג') וכך גם בכיתה ה'. אז מה הפלא שהילדים רואים אותו כמובן מאליו?

שאלתי מספר מורות, מה יש להן לומר על דורון. הן התחרו על המחמאות, כולל מנהלת ביה"ס והסגנית. כולן גמרו עליו את ההלל וסיכמו פה אחד: דורון כשמו כן הוא, מתנה, הוא נכס לביה"ס.

ובסיום משהו אישי. ביה"ס כצנלסון היה הבית השני שלי. קרוב לשלושים שנה הייתי שם מחנכת בכיתות ז' ח'. באחת הפינות מצאתי אפילו תמונת שלי באחת מתמונות מחזור.

ובכל זאת זה לא אותו הדבר. לא רק אני השתניתי.