הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

האוצר – ספור מאת ויקי מזרחי

"כך חשבתי להעביר את המורשת של המשפחה לנכדים" - מתוך סיפורים לנכדתי תמר.

ויויקה ממהרת לביתה ואינה מתעכבת עם חברותיה בסיום הלימודים. יש לה אחריות, היא הבכורה בבנות. רק בת תשע ומתפקדת כ"מבוגר האחראי" לאחיותיה הצעירות.

"הבנות", כך כינו כולם את אורה ורבקה, אחיותיה הצעירות שנראו כתאומות. אורה בת שלוש, גבוהה לגילה, רבקה גדולה ממנה בשנתיים, אך עדינה וקטנה כבובה. למרות השוני במראה ובאופי שלהן, הן היו תמיד צמודות וכרוכות אחת אחרי השנייה, מה שעשה אותן ליחידה אחת בעיני כל מי שהכיר אותן. שתיהן כאחת נשמעו בצייתנות וללא עוררין לויויקה ולקחו חלק במטלות הבית

שמונה שנים קשות חלפו מאז עלייתם ארצה, ונראה לראשונה שמסתמן האור. מזה שנה ונטורה ואיזאק עובדים שעות ארוכות במפעל לארנקי עור יוקרתיים ושמחים על מזלם הטוב. אלה היו ימים שהפרנסה לא הייתה מנת חלקם של רבים וטובים ולא הייתה בגדר מובן מאליו.

מידי ערב חיכו שלשתן להורים שיחזרו מהעבודה. הן חיכו לחיבוק המיוחל, לריח הזעה של אימא שהדיף געגוע, ולניחוח התבשיל שהתבשל לאיטו על הפתילייה ומילא את הבית בריחות משפחה.

באותו יום חזרה ויויקה מבית הספר נרגשת במיוחד. ליבה החסיר פעימה עם כל מחשבה על היום שעבר עליה, וככל שקרבה השעה לחזרתם של ההורים מיום העבודה, גברה ההתרגשות. היא ידעה שעליה להתאזר בסבלנות. הוריה יגיעו מותשים מיום ארוך, יתפנו תחילה לארוחת הערב ול"בנות". רק בשעות הערב המאוחרות, לאחר שישכיבו אותן לישון עם כוס חלב ודבש, ("לֶצֶ'ה אִי מְיֶיל"), שימתיק את חלומן, רק אז כמידי ערב, תקדיש לה אימא דקות יקרות, שלהן היא מייחלת הפעם יותר מתמיד.

ויויקה מאוד רצתה לפגוש את עיניה הכחולות של אמא, כשתודיע לה שהיא, הילדה הביישנית, נבחרה מכל בנות כיתתה, לגלם את "רבקה" בהצגה. ואם לא די בכך, ניסים, הילד הכי מקובל בכיתה, יגלם לצידה את "אליעזר". חלום שהתגשם - המלכה של הכיתה.
בהפסקה הראשונה בחצר בית הספר, אחרי חלוקת התפקידים להצגת סוף שנה, שמעה לחישות ותרעומת מצד חברותיה לכיתה על בחירתה כ"רבקה".
למרות הקבוצות שנוצרו של בעד ונגד, היא חשה הנאה רבה מהעניין שיצרה סביבה וקינאת חברותיה. ויויקה הרשתה לעצמה רק הפעם, להתענג על הרגע, גם שידעה שבתום ההצגה תחלוף לה התהילה.

בהצגה, שלח אברהם את אליעזר עבדו, למצוא ליצחק בנו בכורו, אישה טובה ויפת מראה. בחיפושו, פוגש אליעזר ליד הבאר את רבקה, מתלהב מיופייה ומחליט בליבו מיד: "זו הנערה!". אך בהוראת אברהם עליו לבדוק גם את נדיבות ליבה ופונה אליה: "נערה טובה יפת עיניים הטי כדך השקיני מים".               והיא, רבקה בטובה השקתה גם את גמליו.

כששאלה המורה "מי יכול להביא כד להצגה? "הייתה דממה. אף אחד לא ענה. רק ויויקה הרגישה את ליבה ההולם, בום בום בום.... ובאחת צף ועלה הזיכרון מאותו לילה לפני שנתיים, זיכרון שהדחיקה, עלה עכשיו ושחרר תחושות שלא מצאה להן מנוח, היא ידעה שרק אמא שלה תוכל לעזור.

חלפו שנתיים מאז ראתה ויויקה את הכד לאחרונה. "בלי הכד אין הצגה." מלמלה לעצמה. "אין מלכה ואין תהילה".
באותם ימים של קום המדינה והעלייה הגדולה, עזבו משפחות רבות את ביתם, את חייהם ואת כל רכושם בארץ המוצא ועלו לארץ ישראל. כך גם שתי האחיות מאיסטנבול עלו עם כל בני המשפחה. ונטורה הצעירה עם ויויקה בת שנה, אֶסְתְרֶיָה אחותה עם בנצי בן ארבע ופורטונה בת שנה, האבות איזאק וג'וזף עם שתי הסבתות.
האונייה הגיע מאיסטנבול לחיפה באחד במאי, עמוסת עולים. לעיני העולים שהצטופפו על הסיפון, נגלה מחזה מרהיב. ממש מתחתם ברציף הנמל, עבר מצעד צבעוני לכבוד חג הפועלים שחל באותו יום. בני נוער עם חולצות כחולות ודגלים אדומים צעדו בעקבות המתופפים בקצב המארש. העולים שצפו בהם מהסיפון, ליוו אותם בהתרגשות ובמחיאות כפיים, היו בטוחים שזו קבלת הפנים עבורם.
שתי האחיות והמשפחות שקשרו את גורלם יחד, ירדו מהאונייה ונלקחו במשאיות עם שאר העולים, למחנה אהלים ב"בית ליד" שבשרון.

כשירדו מהמשאית, הניחו ג'וזף ואיזאק, את מעט המטלטלין על החול והתבוננו בייאוש סביבם. זה היה מחנה אוהלים גדול. עולים חדשים שהגיעו חסרי כל מכל העולם, בסוג של השלמה עם סימני שאלה וילדים שהתרוצצו ללא מטרה בחום המעיק. הכל הרגיש להם סוף העולם. אבודים.
 האופוריה מהנמל עם המצעד התנפצה לרסיסים. אחיות, הביטו אחת בעיני אחותה וכהרף עין, עבר ללא במילים המסר. פה לא נשארים...!

הילדים בכו, הסבתות חסרות סבלנות ועייפות, אך האחיות בשלהן: "טוֹמָמוֹס דֶּה אָקִּי!!" ("קחו אותנו מפה!!") אמרו לגברים וכך היה!
מקץ שבוע אחרי סידורי רישום, קבלת ציוד ומענק קליטה דל, שכרו ג'וזף ואיזאק עגלון שלקח אותם ליפו. בתמורה הוא דרש טבעת עם אבן זכוכית שענדה ונטורה ונראתה לעגלון כיהלום. ולמה יפו? כי שם גרו חלק מהמשפחה של איזאק עם ותק של שנה בארץ והבטיחו לעזור. "ביפו," סיפרו להם "יש בתים נטושים שנעזבו ע"י התושבים הערבים במנוסתם במהלך המלחמה".
אחרי שעות רבות של חיפושים, עייפות, רעב וייאוש, הביא אותם העגלון לבריכת המים המקומית, שבימיה הטובים, שימשה להשקיית הפרדסים בסביבה.
"זהו, עד כאן!", "אָדִיוֹס!" (שלום!) אמר העגלון והשליך את מעט החפצים שהיו להם מהעגלה, עזר להוריד את הסבתות והילדים, האיץ בסוסו המסכן ונעלם.

כך עמדה המשפחה המורחבת, אבודה ומותשת מול מבנה עגול ונטוש, חשוף לשמיים. מסביב לקירות המבנה, היו שתי שורות בנויות של מדרגות גבוהות ובצמוד לו, היה מבנה ארוך וצר ששימש בימי תפארתו כמעבר לברכה. ברקיע מעל בתחילת חודש מאי, גילה הירח רק ברמז דק את אורו, והשלים את התפאורה למעמד המוזר וההזוי שחוותה המשפחה ביומה הראשון בארץ.
"יש קירות". לחש ג'וזף. "וזה רק זמני" הוסיף איזאק, כדי לרכך את הדמעות שזלגו על פניהן של הנשים. לאחר ההלם הראשון, אספה המשפחה את כוחות היחד, את האהבה שבליבם, ועם מעט עזרה מהשכנים, כיסו את המבנה בפחים ולוחות עץ מכל הבא ליד, והפכו אותו לביתם. באותו לילה נרדמו הסבתות והילדים המותשים על מעט החפצים שקיבלו במחנה לפני שנטשו. המבוגרים נרדמו אף הם כשעל פניהם הדאגה למחר.
באותם ימים, גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה תמיד, ואוכל היה כמעט מותרות, הקפידה המשפחה על ישיבה מסודרת סביב שולחן מאולתר בארוחת הערב. הגברים היו מניחים את שכרם היומי בקופה משותפת והנשים הגישו לשולחן את התבשיל היומי שהיה מורכב מירקות וקטניות.
בשבת, כשהיד הייתה משגת, הייתה חגיגה סביב תבשיל העוף, שפורק למנות שונות בניצול מרבי כמו שנשים תורכיות יודעות להכין, עם הרבה אהבה והערכה למזון שלא בא בקלות.

ליד בית המשפחה ביפו, התגוררו משפחות מארצות מוצא שונות. בקיץ, כשהילדים פרשו לישון, נהגו הגדולים לצאת לחצרות הבתים עם כסאות וגרעיני אבטיח והשיחה הייתה קולחת לתוך הלילה, תוך כדי הבעת משאלות, חלומות ותקוות לחיים טובים יותר.
מידי פעם כשאחת מהמשפחות לא הופיע למפגש הלילי ובבוקר הילדים לא נראו בחצר, הבינו הנותרים שהאיר מזלה של המשפחה, ומחשש עֵינָהּ בִּישָׁא, (עין הרע), עזבה בחשאי, באישון לילה ונבלעה בעיר הגדולה.
ככל שרבו המקרים ועוד משפחות עזבו את השכונה, החלו כל הנשארים להעלות השערות על אוצרות חבויים שהחביאו הערבים לפני מנוסתם.

ערב אחד, החליטו ג'וזף ואיזאק, לבדוק את הבאר הישנה שגילו במרתף האפל, שהיה צמוד למבנה הברכה. מי יודע, חשבו, אולי ימצאו אוצר חבוי שישנה את מזלם.                                   "הבדיקה" כפי שהם קראו לחפירה שהם עמדו לבצע, הייתה אמורה להיות מבצע חשאי ביותר. שניהם התכוננו לכך ברצינות תהומית, כיאה למבצע חסוי. הגברים הכניסו בסוד העניין רק את ונטורה ואסתריה, נשותיהם.

הפעולה החשאית הייתה אמורה להתבצע אחרי ארוחת הערב המשפחתית, הרדמת הילדים ושיחת החולין עם השכנים, כדי שלא לעורר את חשדם.
כשעברו על פרטי התכנית, הבינו שהם חייבים להכניס בסוד הדברים את ויויקה ובנצי, הילדים הגדולים במשפחות, והם בני עשר ושבע. תפקידם בכוח היה לעמוד על המשמר ולהזהיר משכן סקרן.
ארוחת הערב עברה בתכונה רבה כשכל אחד מכיר את תפקידו ומחכה בהתרגשות לבאות. מחשבות מתרוצצות, עוד מעט, עוד מספר שעות, והמתח גובר.

"מה יקרה אם...?" "אולי מחר נהיה אנחנו, נושא השיחה בשכונה?"

השעון כאילו עמד מלכת. איזאק וג'וזף בודקים בפעם המאה את כלי החפירה, האחיות מסתודדות והשומרים הקטנים ממתינים לאות הפתיחה. ואז... ניתנה האות. "יָה וִינוֹ לָאוֹרָה!" ("הגיעה השעה"!)
כל אחד ידע את מקומו והתייצב לתפקיד. איזאק וג'וזף ירדו למרתף החשוך, אסתריה וונטורה אחזו עששיות נפט, והאירו לחופרים את הדרך. כל אותו לילה, הגברים חופרים, הנשים מאירות והקטנים, למרות גילם הצעיר, ערים ושומרים. לפתע, נשמעה צעקה חרישית מהמרתף :

גָ 'א ר וֹ , אֶ ל ג ' א ר ו !!" (" כ ד, ה כ ד !!)

לשמע הצעקה, גם ה"שומרים הקטנים", עזבו משמרתם בבהלה וירדו למרתף. אכן, כד גדול נגלה לעיני ה"חופרים". כד יפה ומיוחד עם שתי ידיות אחיזה ועיטור מסולסל בצווארו, מעשה ידי אומן שידע את מלאכתו.

הכד נגלה לעיני הנוכחים יציב וגאה, כמו כלה לפני חופתה, המצפה לחתנה ואומרת: "סוף, סוף"....
אלה היו השעות היפות ביותר שעברו על המשפחה מאז עלייתם ארצה. כל אחד בנפרד טווה חלום משלו, ולכולם היה מכנה משותף: " ה א ו צ ר".

אחרי ההלם הראשון, החיוך והתקווה, התכבדו האחיות בפינוי החול והאבנים מהכד, בזהירות ובהדרת כבוד כיאה למעמד. הן ישבו אחת מול אחותה על ספסלים נמוכים שהוכנו מראש, כשהכד נתון ביניהן.
כל העיניים עקבו אחרי תנועות ידיהן המפנות את החול והאבנים מהכד, אבן אחר אבן, תפילה וציפייה. ככל שעבר הזמן והכד החל להתרוקן, התחיל החשש לחלחל ולתפוס את מקום התקווה. אף אחד לא מש ממקומו, הפנים אומרות הכל.
הגברים מביטים על נשותיהם בעצב, כל כך קיוו, כל כך רצו... והן, לא מרפות. הן ממשיכות עד טיפת החול האחרונה. מנערות והופכות את הכד מצד לצד. מביטות פנימה, לא מאמינות. מלבד עוד שאריות חול ואבנים קטנות אין, ריק, נָאדָה... (כלום...)

הייתה דממה, דממה של אין מילים ועצב. לפתע חברו יחד כמו להכעיס, האכזבה, הייאוש והתשישות, לגל של דמעות שהמשיך וסחף את כולם. הבכי סחף את הנשים, הגברים והשומרים הקטנים. כל התסכול והאכזבות שהיו מנת חלקם מאז עליתם ארצה, חברו יחד ופרצו את הסכר לבכי מר וקורע לב.

עברו שנתיים מאותו לילה נמהר, ויויקה, תלמידת הכתה השלישית, התנדבה להביא את הכד להצגה "אליעזר ורבקה". לבקשתה, שמחה המשפחה לתרום אותו לבית הספר. זה הכד שידע ימים אחרים ולקח חלק כשחקן ראשי בחלום חייה של משפחה אחת, כי כך רצה הגורל.

 

לזכרם של : אירית (פורטונה) רז ובצי שולם ז"ל.