הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

מיכאל אדם, בן 76 מבאר שבע, ארבע שנים ב"ידיד לחינוך"

"מדוע אני מתנדב? אולי מתוך רצון להועיל ולתרום לעצמי ולזולת? אולי בשל חיפוש בלתי פוסק אחר אמת פנימית או חוסר שיש למלאו? אולי בשל הפחד להיבלע אל תוך השיכחה החברתית לאחר שהשתחררתי מהצורך לצאת לעבודה מאולצת לפרנסתי מדי יום ביומו? או שמא משום ההשתוקקות המפעמת בי הדורשת להעביר לזולת מסרים שיש בהם, אולי, כדי ליצור חברה דמוקרטית, סולידארית וצודקת, בה ישררו האחווה והשלום? מדוע אני החלטתי להקדיש מזמני, ממרצי ומידיעותיי ללא כל תמורה כספית או חומרית כלשהן לילדים בני 11-10 מבית ספר יסודי ושמו "מענית"?"

הדברים והשאלות העולים מתוך הכתוב כאן הם רק חלק מתוך הגיגים, סיפורים וחוויות שונות עליהן מרבה מיכאל אדם לכתוב.

הוא נולד בפריז, בירת צרפת, בחודש דצמבר 1939 להורים יוצאי מזרח אירופה, בעלי אזרחות צרפתית. זמן קצר לאחר לידתו, פרצה מלחמת העולם השנייה, ואיתה רדיפת היהודים בארצות אירופה והשמדתם. אביו גויס לצבא הצרפתי הרחק מביתו ונודע לו על הולדת בנו רק דרך מכתבים.

מיכאל כותב שתלמידים שאלו אותו, מה ההרגשה להיות ילד בן ארבע בשואה: "אתה ילד בן ארבע", משיב מיכאל, "יש לך אחות קטנה, ולה שער בהיר ויפה בצבע החיטה. אתה חי בבית חם בכפר, עם ארנבות בחצר, עם חתולים ותרנגולות, עם חברים טובים וכמו לכם, גם עם מורה נחמדה. כולם אוהבים אותך. וביום לא בהיר אחד הכל הופך לסיוט: אסור לך להסתובב חופשי בחוץ ולשחק עם החברים שלך, ואתה בכלל לא מבין למה. לאחר מכן, בבוקר ארור וקודר אחד, באים חיילים גרמנים ועוזריהם המקומיים במדים ולוקחים אותך מהבית לבתי-סוהר, לפחות שלושה, ולאחר מכן למחנה, למין מקום צפוף, מלוכלך, אפל וקר, בלי אימא ובלי עצים, מקום אשר בו אתה רעב ואתה נורא מתגעגע לבית ולחברה הקטנה שלך, שלא תראה אותה עוד לעולם. גם לארנבות אתה מתגעגע. יום אחד, מעלימים לך את האחות : אין עוד חברים, אין עוד חתולים וגם לא שכנים – מי יודע לאן לקחו אותם! בסוף, שהוא רק התחלה, אתה חוזר לעולם ריק ואתה חולה, שבור, נפחד, בודד, אבוד, זרוק לתוך החיים שהם בשבילך יער אפל, עוין וקר".

חלק מהמוטיבציה להתנדבות מתחילה אולי באותו סיפור של ילד קטן בשואה. מיכאל ממשיך ומספר כי, ההתנדבות מקנה מימד חדש ואמיתי יותר לחייו וכי הוא רוצה להקדיש לילדים ולהקנות להם את כל אשר הוא והם בעצמם - לא זכו לקבל בילדות.

"לי". הוא אומר, "משום היותי בגילם אסיר במחנה ריכוז, ולהם משום שהם חיים בחברה אלימה, תחרותית ואכזרית, המשאירה מאחור את החלשים שבקרבה, חברה שאין עוד בה סולידריות ואחווה, חברה שהדמוקרטיה שבה שברירית ומתפוררת".

"כחבריי בעמותה, אני רוצה להקדיש תשומת לב לאלה שהמזל לא האיר להם פנים. כמו לרבים מהמתנדבים והמתנדבות שלנו, יש בי קרבה עמוקה לילדים, מפני שאני יודעי שהם חומר בידי היוצר, וכי אני יכול להשפיע על אישיותם, על עתידם ועל מקומם בחברה ולעתים גם לשנות את מר הגורל של אחדים מהם.

ההתנדבות שלי נובעת גם מהצורך המודע, לתקן את הסיפור האישי של חבריי הילדים והילדות, סיפור שנפגם איפשהו ואיכשהו בילדותם. עם זאת, אני תמיד זוכר שאני לא מתנדב בשבילי, אלא עבור הילדים שבכיתה. זאת ועוד: לא די ברצון הטוב כדי להיות מתנדב מוצלח ומועיל. אני צריך מידה רבה של הקשבה, של אמפטיה, אך בעיקר סבלנות והתמדה, ואת זה הילדים שלי בכיתות מחזירים לי בחיבוק ובאהבה, כי "כולם היו בניי"!

 

 

                  

 

                         הטבח מיכאל מבשל מערך לתלמידיו

מיכאל מעיד על עצמו שהוא רוצה לקרב את הילדים לעולם הקסום של הקריאה ושל הכתיבה, לעולם של החשיבה. "אני רוצה להוכיח להם כי הם מסוגלים להעלות על הכתב הוויות וחוויות, רעיון ודימיון. והם עושים זאת, עובדה, בסדנה לכתיבה יצירתית שאני מנחה. הם זוכים בתחרויות ארציות ובינלאומיות!"

תלמידיו של מיכאל משתתפים זו השנה הרביעית בתחרות הארצית: "דור לדור יביע אומר", המאורגנת על ידי משרד החינוך.

מטרתה העיקרית של התחרות היא לעודד תלמידים להתוודע למורשת הוריהם והורי הוריהם וכן לחזק את הקשר הבין דורי, על פי העיקרון: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". "כל סיפור של הורינו כמוהו כאבן דרך, עליה אפשר להישען ולשאוב עידוד והשראה כדי להמשיך ולשאת את הלפיד במסע הקשה והמופלא של קיומנו כבני אדם וכחוליה בשרשרת תקומתנו כעם".

"זאת ועוד, בתהליך התשאול, התחקיר, הכתיבה והתיעוד, הילדים מגלים לא רק את המורשת ואת השורשים המשפחתיים אלא גם את עצמם ואת האחר תוך כדי פיתוח כישרון יצירתי וספרותי. לאחדים מהם זו כניסה לעולמה הקסום של הכתיבה ומתעורר בהם הרצון להמשיך ליצור.

במהלך הסדנה, הילדים לומדים כי כתיבה מפתחת סקרנות, דמיון חסר גבולות ויכולת אבחנה. כילדים, הם מצוידים בכל הכלים הללו. גם אם לא כל המשתתפים זוכים בתחרות, הרי שכולם מעלים על הכתב סיפורים מרתקים, בהם הם תיעדו את קורות חייו, אושרו או מר לבו של קרוב משפחה, שסיפור חיו קשור בקשר הדוק עם תולדות עמנו, לפני או אחרי הקמת המדינה".

מיכאל עלה ארצה בשנת 1958, התגורר תקופת מה בקיבוץ, ומשנת 1965 הוא חי בבאר-שבע ועכשיו הוא גמלאי של אוניברסיטת בן-גוריון, בה עבד במשך 33 שנים. הוא נשוי וסבא לשלושה נכדים. כיום, מיכאל מתנדב בית הספר "מענית" שבבאר שבע פעמיים בשבוע.

"ככול המתנדבים של "ידיד לחינוך", גם אני אינני קדוש וגם לא גיבור. מעשה ההתנדבות שלי נובע מצורך פנימי.

ההתנדבות שלי מאפשרת קשר אמיתי, שלא ניתן תמיד לחוותו במקום העבודה ולעתים אף לא בתוך המשפחה. בבית הספר, עם הילדים, המסכה נופלת, הקשר עם ילדי כיתות ד', ה' או ו' עמוק ואותנטי. אני אוהב את הילדים והם אוהבים אותי. הם ואני חוזרים הביתה בתום ימי ההתנדבות ובליבנו תחושה של התעשרות פנימית ענקית. לא טרחתי לחינם כי קיבלתי המון סיפוק ומימד חדש של אושר פנימי, שרק הנתינה מסוגלת להקנות. והיד, וגם הלב, עדיין נטויים!"

 

 

 

 

מיכאל אדם, גמלאי האוניברסיטה, הוזמן כחבר במשלחת רשמית מישראל, יחד עם עוד 6 ניצולי שואה, לטקס הממלכתי לציון 70 שנה למעצר ההמוני בפריס ביולי 1942. חברי המשלחת הושבו בקרבת הנשיא, חברי ממשלתו וראש עיריית פריס.