הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

הוא מדבר לאט ובנחת והילדים מתים עליו - על ד"ר שי מאיר מנס ציונה

מאת: שרה וולף

במלאת עשור לפעילות "ידיד לחינוך" בנס- ציונה, יש לנו הזדמנות חגיגית להכיר את אחד מוותיקי המתנדבים, שי מאיר, ד"ר בפיזיקה, המתנדב בבית הספר "הבינתחומי הניסויי, 'הדר" בנס ציונה.

שי משמש חונך לתלמידים במקצועות המתמטיקה והאנגלית, ועושה זאת בהתמדה, באהבה, בהצלחה ובענווה רבה. על כך מעידים התלמידים הרבים המשיבים לו אהבה והערכה. וכבר נאמר: "מי שנותן מתוך שמחה, נותן הכי הרבה." הוא מדבר לאט ובנחת והילדים מתים עליו, אומרת חנה ורשביאק רכזת המתנדבים בנס ציונה.

 בראשית התנדבותו עבד שי עם קבוצת תלמידים, והרגיש מתוסכל, משום שלדעתו הוא לא הצליח להגיע לכל תלמיד ולתת לו את מלוא תשומת הלב. לדעתו, "כל ילד הוא עולם ומלואו. יש ילדים שכלל אינם שוחים בחומר העדכני של הכיתה, והם זקוקים לעבודה יחידנית ולהסבר יסודי באופן אישי. לא תמיד זה עניין טכני, אלא עניין של עידוד וטפיחה על הכתף. צריך לתת לתלמיד את ההרגשה שהוא יכול ומסוגל".
שי נפגש עם תלמידים באופן פרטני. הוא מגיע לבית הספר עם שקית "הפתעות," שבה, יש משחקים ואמצעי המחשה, אשר בנה ויצר עבור כל תלמיד בהתאם לקשיים ולצרכים של אחד.

יש ילדים, הוא אומר, שקל מאד לראות מה מושך ומה מעניין אותם, אבל לפעמים צריך הרבה מאד דמיון, תובנה ומחשבה כדי להגיע אליהם ולדעת מה לעשות איתם.

"הייתה לי ילדה עם יכולת", הוא ממשיך, "חיפשתי דרך להגיע אליה. יום אחד היא ביקשה לפתור תרגילים דווקא על הלוח בחדר בו ישבנו. זרמתי איתה, היה לי חשוב שהיא תעשה את הדברים בדרך שלה ושתרגיש שהיוזמה הייתה שלה".

"ילד אחר, אותו לימדתי אנגלית, הגיע אלי עם החוברת שלו, אבל ביקש מאד לשחק. הסתבר שהוא הכין פתקים עם מילים כתובות בעברית על כל פתק ופתק, ואני הייתי צריך לכתוב אותן באנגלית. תוך כדי הפעולה הסתבר לי, שהילד מתכוון לשחק כמו שמשחקים במשחק בשם "ממורי", אותו אני אגב, מכיר מנכדי, וכך המשכנו בדרך המשחק. הרעיון אם כך, היה של הילד, ואני זרמתי איתו. היתה כאן למידה דרך משחק ביוזמתו של הילד".

שי חושב שיש סיפוק רב בעבודת ההתנדבות. לעיתים יש מקרים מאוד מיוחדים ומרגשים, הוא אומר, שערכם לא יסולא בפז. הוא מספר על ילדה שנזקקה לתמיכה מאוד מיוחדת. הוא התחבר ותמך בה. באחד הימים הרגיש לפתע בדרכו מהשער לכיתה, יד קטנה עוטפת את ידו. איזו התרגשות! שי מציין ש"אין כמו דבר כזה". פעמים רבות הילדה כבר לא נזקקה לכך, שהמחנכת תקרא לה לצאת מהכיתה כדי ללמוד. היא כבר הייתה מוכנה, עמדה וחיכתה לו. "זה ממש מרומם את הלב" אומר שי.

"כשאני רואה כיצד ילדים מתקדמים", הוא אומר, "יש לי סיפוק רב, אבל לפעמים לא מצליחים וזה מתסכל, ואז אני שואל את עצמי מה קרה, ואיך אפשר לעשות משהו מועיל. אני מתייעץ עם אחרים וגם עם עצמי. כל זה אומר שדרושה כאן התמדה ויכולת להמשיך למרות קשיים שנוצרים.

שי.זוכה לאהבה ולהערכה מכולם החל מהצוות, ההנהלה וכמובן מהתלמידים.

הוא נולד בדרום אפריקה, שם למד פיסיקה באוניברסיטה, עלה לישראל ב1969 -.והתקבל לעבוד במכון וויצמן .

שי הוא איש אשכולות. הוא גם שר במקהלה.ולומד פיתוח קול. את אהבתו למוסיקה ירש מאמו. מאביו ירש את הכישרון הטכני, שבא לידי ביטוי. בעבודות נגרות שהוא.עושה בנגריה שהקים בביתו. כך הרוויח משני העולמות.

כשפרש לגמלאות, ידע שיש לו גישה מיוחדת ללמד, ובמיוחד ילדים. למזלו, אשתו מצאה בעיתון מודעה על "ידיד לחינוך" בנס ציונה. הוא פגש את רכזת העמותה דאז, דליה שני, שמיד שיבצה אותו בשמחה לבית הספר "הדר". זה היה המקום הנכון בזמן הנכון, ואז הציע את עצמו בתחום המתמטיקה והאנגלית. (באותו הזמן נוצר צורך מיוחד לעזרה במתמטיקה) ועבד עם רווית, סגנית המנהלת.
היה לו חשוב להתנדב ולתת מעצמו לזולת ועמותת "ידיד לחינוך" העניקה לו את האפשרות המיטבית לעשות זאת. וכולם נהנים מכך.

איזופוס במשלו "האריה והעכבר" אמר: "מעשה נדיב קטן ככל שיהיה, לעולם אינו מתבזבז". זה בהחלט מתאים לד"ר שי מאיר. אנחנו מאחלים לו עוד שנים רבות של בריאות והתנדבויות מוצלחות.