הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

המתנדב ירמי לז'ה והמורות תהל וחנית משוחחים עם ילדי כתה ו' בביה"ס גרץ בתל אביב על סידרת הטלוויזיה 80 וארבע

מאת: ירמי לז'ה

מעולם לא חשבתי שיכול להיווצר מצב בו ילדים בני ארבע ימצאו עניין בקבוצת זקנים בני שמונים +

ושאינם בני משפחה, ואף תיתכן אינטראקציה בשיח, במגע ובחיבוק. כן, כל זה התרחש בתכנית הטלוויזיה 80 וארבע, שהוקרנה לאחרונה בערוץ 11, וכפי שהוסבר כבבר לצופים בתחילת התכנית, זו מעין מעבדה ניסיונית, במהלכה הוקם גן ילדים לבני ובנות ארבע בתוך מבנה, המשמש דיור מוגן ומאכלס אוכלוסייה בוגרת בגילאי 80 ומעלה.

במסגרת יום ההתנדבות שלי בכיתת האמנות של המורה תהל בביה"ס גרץ בתל אביב, הזדמן לי להיות נוכח בשיח מעניין.

תהל, ביקשה מתלמידי המגמה (ילדים בכיתות ו') לצפות בפרק אחד לפחות מן הסדרה

80 וארבע. שבוע לאחר מכן נערכה שיחה בנושא.

לתדהמתי, הילדים גילו עניין רב בנושא. רבים הרימו אצבע שוב ושוב וביקשו את רשות הדיבור.

רן התלהב כיצד הקטנים למדו להתאים את צעדיהם הקופצניים לקצב ההליכה של הבוגרים במשימת ה"מבוך", ואחר ציין את האמפטיה והכנות, כאשר הילדים שואלים את בני ה-80 שאלות על ילדותם האבודה, וגם שאלות כמו, מתי מתים? או עד איזה גיל אפשר לחיות, למרות שתחושת האובדן עדיין אינה מובנית אצל ילד בן 4, ומושגי זמן הם חלק מההתפתחות הקוגניטיבית של הילד.

בהמשך לסוגיה זו, שיתפה אותנו איה בסיפור מצמרר על ילדה בת 4 שהניחה בלוויית אחותה הקטנה

בת השנתיים צעצוע על קיברה על מנת שתוכל לשחק בו כ"שתתעורר משנתה".

העובדה שגם זקנים בני 80 מסוגלים להיות קצת ילדים גם הם, לא נעלמה מעיני הילדים בכיתה, ורבים

הזכירו בהנאה רבה את המעידה של פרץ, שמעד ונפל עם בגדיו אל מי הים הרדודים, כאשר בילו הזקנים וילדי הגן בחוף הים. אבל פרץ עשה סוויץ מהיר במוחו, והפך את התקרית למעשה מבדח, יצא מן הים נוטף מים, וחיוך גדול על פניו. אני סבור שבאקט הזה קנה פרץ את עולמו גם אצל בני ה-4, וגם בקרב ילדי הכיתה.

נושא הבריאות קבל גם הוא דגש חזק מאוד בתכנית. הזקנים נבדקים שוב ושוב, ובמיוחד לפני השלב בו היו אמורים לעמוד במשימות פיזיות שאינן תואמות את כוחותיהם.

באחד מן המפגשים "גילה" בן ה-4 אצל בן זוגו הקשיש מכשיר שמיעה. האיש לא התבלבל, שלף את

מכשיר השמיעה מאוזנו, והסביר לילד את הערך החיובי שיש למכשיר כה קטן לשיפור בחיי היום יום.

את הסיפור העלתה נועה ואף הוסיפה שהיא מעריכה מאוד את בן ה-80 על שלא התבייש ב"נכותו"

ואף חשף אותה בפני הילד.

בשלב זה ביקשתי מן המורות המחנכות, תהל וחנית, רשות להגיב. פניתי לנועה בשאלה: "אני רואה שאת מרכיבה משקפיים, וכמוך יש בכיתה עוד ילדים נוספים שיש להם משקפיים, האם אתם יודעים שקוצר ראייה הוא סוג של נכות?" הפניתי את שאלה גם לכל הכתה.

"למעשה אתה צודק", אמר מישהו.

אז למה משקפיים הם לא אביזר לנכה ומכשיר שמיעה כן?" התעקשתי שוב לשאול. "

"משקפיים הם אביזר אופנתי", ענה לי קול מקצה הכיתה.

"נכון", אמרתי, "טובי הסלבריטאים מציגים לראווה סוגים שונים של משקפיים אופנתיים, אך דעו לכם שגם במכשירי שמיעה מושקעים מאמצים רבים בתחום הטכנולוגיה, הנדסת אנוש ועיצוב המוצר על מנת לשפר את חייהם של כבדי השמיעה".

נראה שבנושא זה לא היינו תמימי דעים, אבל אני סבור שהשארתי להם קצת חומר למחשבה.

לסיכום הסכימו כולם שהמצב הוא ווין-ווין, כלומר כולם יוצאים נתרמים מן התכנית.

או כמו שאמר אחד מן התלמידים כל מבוגר צריך ילד שיאמין בו. ואני הוספתי ואמרתי: שבכל מבוגר, זקן ככל שיהיה, יושב עדיין ילד קטן שמוכן בכל רגע נתון להעלות חיוך על שפתיו, ולהזיז כמה קוביות לגו.