הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

ההתנדבות כדרך חיים – צבי אורים בן שבעים ושלוש, מהישוב "יקיר", 5 שנים ב"ידיד לחינוך"

מאת מיקי הרמן

תשפטו אתם, האם ההתנדבות של צבי ונחמה אורים החלה, לטענתם, ב2010...

לאחר הראיונות עם צבי ונחמה, ברור לי דבר אחד: "אדם מחפש משמעות"הוא לא רק ספר גאוני של ויקטור פרנקל.

צבי נולד ב-1942 בדנמרק, (בחשבון פשוט, צבי, יבדל לחיים ארוכים, הוא בן 73). סבא שלו הגיע לדנמרק על מנת להמנע מגיוס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, לאחר שרות של שמונה שנים בצבא הצאר. כשצבי נולד, דנמרק הייתה תחת הכיבוש הנאצי. הוא מרבה לספר על הדנים שלא ידעו אנטישמיות מהי.

להבנת הרקע המופלא של יחס הדנים ליהודים "שלהם" – אנא ראו הנספח שבסוף הכתבה.

אבל נתחיל דווקא מההווה - התנדבותו של צבי, עכשיו, בשנים האחרונות

בגיל 67 ראה צבי מודעה של "ידיד לחינוך", דיבר עם אבי הררי הרכז הנמרץ בפתח תקווה, וביקש להקים אירגון כזה בשומרון, אך הדבר לא התאפשר.

אם כך, אמר צבי למר הררי, כי הוא יבוא עם רעייתו נחמה לפתח תקוה, וכך התחילו ללמד בחטיבת הבינים בבית הספר "בן גוריון". הפעילות ההתנדבותית שלהם ב"ידיד לחינוך" החלה לפני חמש שנים, צבי במקצועות הליבה ונחמה בהוראת עברית לעולים חדשים, בעיקר מרוסיה. נחמה לא המשיכה בהתנדבות ב"בן גוריון", וכיום היא מתנדבת בביה"ס "יד לבנים" בפתח תקוה. היא פעילה בישוב "יקיר", מרכזת את הפעילות ההתנדבותית במועצה, מתנדבת בהוראת ילדים חלשים בקריאה ובהבנת הנקרא ונהנית מעבודתה.

במסגרת התנדבותו צבי מדריך טיולים של מתנדבי "ידיד לחינוך". חשוב לציין שהוא גם מורה דרך מוסמך, ונחשב מדריך מעולה. חוץ מזה הוא מעביר הרצאה ביום השואה בביה"ס "בן גוריון" על הצלת יהודי דנמרק.

צבי מתפעל מאד מיחסם של המורים ושל התלמידים ומהכרת התודה שלהם. כשהוא שואל תלמידים למה הם באים אליו, הם עונים: אתה מספיק איתנו בשעור אחד חומר של שבוע ימים. בכתה יש ארבעים תלמידים, פה אנחנו לומדים בקבוצה קטנה ואתה גם מסביר טוב.

כיוון שצבי מלמד מתמטיקה, הוא מוציא את התלמידים רק בזמן שבכתה מלמדים מתמטיקה, כדי שלא יפסידו שעורים.

יחס המורים וההנהלה מרגש את צבי מאד. הוא מספר שאימו נפטרה לפני חודשים אחדים ומורים וחברי הנהלה צלצלו אליו. צבי אומר שהוא מרגיש ב"בן גוריון" אפילו טוב יותר מאשר בביה"ס היסודי ב"יקיר", שגם שם הוא גם מתנדב בהוראת מתמטיקה.

אז איך, בשעה שמרבית האנשים בגילם הם סבים וסבתות במשרה מלאה או חלקית, מסתפקים ב"בייבי סיטר" לנכדים ו"נחים על זרי הדפנה", צבי ונחמה מתנדבים ופעילים בעוד הרבה "כיוונים"?

לשם כך, צריך, ותאמינו לי שזה תקציר, להכיר את הביוגרפיה והגורל הדראמטי של יהודי מאמין, אוהב אדם, ציוני נלהב, עתיר ידע ויוזמה בלתי נדלית, אך גם בר- מזל שאין רבים כמותו.

תמיד נאמר "" cherchez la femme וכאן – ההצדקה היא מלאה!

האם שילדה את צבי פעמים!...

באוקטובר 1943 - עיצומה של מלחמת העולם השנייה, הבריחו הדנים את תושביהם היהודים באמצעות סירות לשבדיה על מנת להצילם (תציצו בנספח.)

צבי מספר שהיה בין התינוקות שהוברחו בסירות. בכיו הרם סיכן את האנשים, שדרשו, זר לא יבין זאת, להשליכו למים.

 לי זה מזכיר את פרשיית מכת בכורות במצרים ואת הצלת משה בסירת הגומא (שלוש נשים היו מעורבות בכך, אמו יוכבד, אחותו מרים וביתיה בת פרעה).

מה נאמר, אין כמו תושיית אם. אימו עלתה לסיפון והרוח הקרה השקיטה (השניקה) את בכיו של צבי התינוק, והודות לה, ניצל!

כשהיה צבי בן חמש וחצי, בסוף 1947, עלה עם הוריו לארץ ופה קידמה אותם השאלה: השתגעתם? באתם מדנמרק? האב גוייס מיד לצבא (מלחמת השחרור).

המשפחה קבלה בית בג'בליה, גבעת עליה, ליד יפו – רכוש שננטש אז על ידי הערבים שברחו. השכונה הייתה ברובה מאוכלסת בעולים פליטי שואה, ופליטי גוש עציון.

כשהגיעו לג'בליה עדיין לא היה בי"ס יסודי במקום, וצבי נאלץ ללכת כל יום כחמישה ק"מ כדי ללמוד בבת ים. רק אחרי שנתיים נבנה במקום ביה"ס רש"י.

לאחר מספר שנים קנתה המשפחה בית בבני ברק ושם גדל צבי. אביו היה מודד ובשל מקצועו, הגיע הביתה רק לסופי שבוע.

צבי למד בישיבה תיכונית בכפר הרא"ה, והיה גם בבני עקיבא, אחר כך התגייס לנח"ל משימתי. במקום ללכת לקיבוץ נשלח ללמד באזורי פיתוח תלמידים עולים שזה עתה הגיעו ארצה.

 את השכלתו כמורה קיבל תוך כדי העבודה המעשית בסמינר למורים ברחובות. (היה אז מחסור גדול במורים במיוחד בפריפריה).

מקצוע ההוראה מצא חן בעיני צבי, ולאחר סיום השרות הצבאי והסמכה בסמינר להוראה התחיל ללמד בבתי ספר תיכוניים תלמוד ומתמטיקה (בין השאר בתיכון בנווה מגן ברמת השרון.)

הרעיה נחמה – עזר כנגדו, בכל אשר ילך!

ב1961, במסגרת ימי עיון של קייטנות עירוניות, נוצרה ההיכרות בין נחמה לצבי. הם גרו בשכנות בבני ברק, והפעילות המשותפת, כולל החלפת הוראה של נחמה את צבי, "בבאר יעקב, נחלת יהודה", לא אחת, על חשבון לימודיה בסמינר ובסודיות מהוריה, קרבו אותם זה לזו עד כדי התאהבות. בינתיים עבר צבי גם קורס מורי דרך.

עם סיום לימודיה של נחמה בסמינר, הם נישאו ושנה וחצי אחר כך, תוך כדי עבודתם, הגיעה הצעה לצאת לשליחות חינוכית בדנמרק מטעם המחלקה לתרבות תורנית בגולה של הסוכנות וללמד עברית ויהדות. צבי יצא לשליחות בקופנהאגן עם נחמה וילד קטן ששמו בועז. הוא לימד יהדות, ציונות, עברית ולימודי ארץ ישראל. המשפחה שהתה שם שנתיים, במהלכן אירעה מלחמת ששת הימים.

במלחמת ששת הימים רצה צבי לחזור ארצה אבל אסתר הרליץ (שגרירת ישראל בדמרק באותה תקופה וחתנת פרס ישראל השתא) לא אפשרה לו זאת: "צריכים אותך פה להסברה", הבהירה.

ב-1968 חזרה המשפחה לחופשת מולדת קצרה ואחר כך יצאו כשליחים לצפון אירלנד (בלפאסט) שם נולד בנם השני - נועם. הם שהו שם שלוש שנים עם עבודתו ב"חידר", והוראת מתמטיקה בבי"הס התיכון במקום. עיקר עיסוקו היה בשעות אחר הצהרים ובסנדיי סקול, וכיוון שכך, החליט ללמוד באוניברסיטה שפות שמיות ועשה תואר ראשון במתמטיקה, המשפחה חזרה לארץ ב1971 כשהבן הבכור הגיע לגיל בית ספר,

צבי התקבל לעבודה כמנהל פנימיה תיכונית לבנות בבני ברק וכמורה למתמטיקה. בזמן עבודתו בפנימיה פרצה מלחמת יום-כיפור וצבי גוייס לחצי שנה. חודשיים קודם נולדה הבת שרית.

כשגולדה מאיר קראה להקים ישובים, בא צבי ואמר: "אני רוצה להקים ישוב משלי". הוא הופנה לגוש אמונים ושם אמרו לו: תארגן קבוצה. לאחר תהליך של כשלוש שנים, עלו עשרים המשפחות הראשונות להתישבות - טו' בשבט 1981. עם הקמת הישוב והעליה לקרקע, עזב צבי את עבודתו כמנהל הפנימיה ולימד מתמטיקה בבתי ספר שונים, כתיכון מקיף אריאל, אמי"ת פ"ת וישיבה תיכונית באיתמר, שבה הוא מלמד עד היום ומגיש לבגרות ברמת ארבע עד חמש יחידות.

ההתיישבות החלה באשקוביות ללא מים וללא חשמל. צבי מדגיש שהעלייה לקרקע הייתה ב-1981 אבל הרעיון היה בהרצה כבר מ-1977. העליה הייתה מטעמים אידיולוגיים טהורים.

בשנות התשעים הראשונות היה צבי שוב בשליחות בקנדה ולימד שם בביה"ס המקומי יהדות, תלמוד ותורה. בניו כבר היו נשואים, ובתו עשתה שם שירות לאומי וריכזה את סניף "בני עקיבא" בטורונטו.

עם שובו ארצה ב1994, חזר לעבודתו בהוראה בבתי ספר שלימד קודם.

צבי פרש בגיל 67 מהתיכון המקיף "אריאל" שעבר לרשת "אורט". בחופשת הקיץ היה מתנדב במילואים למשך שבועיים, אותם עשה בין הגילים שישים וחמש לשבעים, ואפילו מידי פעם עם בתו ששרתה בצבא ואחרי השרות הצבאי התנדבה גם היא למילואים, בעיקר במחסומים. בכך תרמו לשיפור היחס לאוכלוסיה הערבית שם.

תוך כדי עבודתו בהוראה, התנדב צבי מספר פעמים לצאת בשליחות המדינה לארצות בהן נותקו הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, כדי להביא ליהודים שם דרישת שלום מהמדינה, לעזור מוראלית ולסייע להם לעלות ארצה.

צבי טוען כאמור, שההנדבות שלו החלה בשנת 2010, אך הוא עוסק בהוראה 55 שנה! והשליחויות? והקמת "יקיר"?! וההתמדה בצבא?

ריקה מגדירה את צבי כטיפוס הרפתקן לאחר שהיא שומעת את כל מוצאותיו, והוא מאשר את אבחנתה.

כולנו מתנדבים ברצון ומתוך רצון, וראויים לכל הערכה חיובית, אבל צדק אבי הררי בהמלצתו לספר את סיפורו של צבי.

 לעונג היה לי ולריקה לראיין את הזוג המיוחד והמקסים הזה, נחמה וצבי אורים, הן בביתם, והן בביתי. כה לחי!

ודור ההמשך? בעצם דורות... בנים, בנות, נכדים ונינים!

מבועז, סוכן מוצרים לאוכלוסיה המבוגרת, יש לצבי ונחמה שני נינים,

ואילו נועם, שגר אף הוא ב"יקיר", והוא קבלן אינסטלציה רב פעלים, נשוי ואב לארבעה.

היום יש בישוב יקיר כ-350 משפחות.

הבת שרית, ילידת 73, שירתה כאמור, שרות לאומי בטורונטו קנדה וכיום עובדת כחשבת באוניברסיטת אריאל. היא פעילה בעמותת "פעמונים" (שמנוהל בעופרה, שם היא גרה), במטרה לסייע למשפחות לנהל נכון את תקציבן.   

שרית בהחלט ממשיכת דרכם של הוריה, הן בהתיישבות החלוצית והן בהתנדבות. היא אמא לארבעה ילדים שהגדול שבהם כבר מגוייס.

נרית, ילידת 1980, גרה ועובדת בישוב אורנית, ועובדת שם במחלקת הרווחה. היא נשואה ולה שלושה ילדים.

נספח

1940- כוחות גרמניה הנאצית פלשו לדנמרק (מבצע וזר - Weserübung), אף על פי שהכריזה על עצמה מדינה נייטרלית. דנמרק נכנעה לאחר שעות ספורות של קרבות. בהסכם הכניעה אפשרו הנאצים לדנים לשמור על מוסדות השלטון - המלך כריסטיאן העשירי נותר בראש המדינה, והפרלמנט והממשלה הדנית תפקדו לכאורה כרגיל. למעשה, היה מעמדה של דנמרק דומה יותר למדינה גרורה של גרמניה מאשר למדינה כבושה. היא אף חתמה על הסכם אנטי-קומינטרן וניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם בעלות הברית, אך לא השתתפה בלחימה לצד מדינות הציר.

ב-1943 הודלפה תוכנית ה"פתרון הסופי" ליהודי דמנרק, כתוצאה מעליית גילויי ההתנגדות.

מצבה המיוחד של דנמרק איפשר לה, בין היתר, גם להתנגד ליישום המדיניות הגזענית הנאצית כלפי היהודים, והם לא סבלו שום אפליה לרעה. בשנת 1943 התגברו גילויי ההתנגדות של הדנים נגד הגרמנים. סבלנותם של הנאצים פקעה וב-29 באוגוסט הם פיזרו את הממשלה הדנית והכריזו על ממשל צבאי. או אז יכלו השלטונות הנאצים לבצע את תוכנית "הפתרון הסופי" של יהודי דנמרק ללא התנגדות הממשלה.

ב-28 בספטמבר הדליף דיפלומט גרמני, גאורג פרדיננד דוקוויץ, את התוכנית לגירוש יהודי דנמרק להנס הדטופט, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית, וזה העביר את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית. היהודים ירדו למחתרת והתחבאו אצל ידידים דנים. צבי אורים סיפר שעד שנמצאו הסירות, הדנים החביאו יהודים בכל מיני מקומות, כמו למשל בבתי חולים. ואז, תחת ארגונה של המחתרת הדנית הוסעו היהודים, מתחת לאפם של הגרמנים, אל החוף המזרחי של המדינה, ובתוך מספר ימים הוברחו אלפי היהודים בסירות דיג אל שבדיה הנייטרלית.

כשהיהודים חזרו ב-1945 עם תום המלחמה לביתם שבדנמרק, חיכו להם השכנים עם מפתחות הבית. הדנים שמרו להם על הכל ולא נגעו בכלום.

צבי גם מספר על יהודים שנשלחו בכל זאת לטרזיאנשטט והדנים הצליחו להוציאם משם בשיירת אמבולנסים – סיפור חסר תקדים.