הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

רינה הרמתי – אשת חינוך ומתנדבת סידרתית

מאת: נגה שורניק

רינה נולדה לפני שבעים ושש שנים בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן להורים שעלו מפולין במרץ 1939. הם עלו בעליה הבלתי לגאלית ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשהייתה בת חמש עברה המשפחה לגור בעפולה. כאן למדה בעצמה וכאן גידלה את ילדיה וחלק מנכדיה. ילדותה בעפולה משקפת את התפתחות העיר. כשהגיע זמנה לעלות לכתה א' עוד לא היה בית ספר בעפולה, ולכן הוכשר חדר בבית ההסתדרות בו למדו תלמידי כיתות א'-ב'. רק אחר כך הוקם בית הספר "אלון יזרעאל", הקיים עד היום.

את שנותיה בבית הספר התיכון למדה בתיכון היחידי שהיה אז בעיר ונקרא "תיכון מחוזי", שמאז עבר שמות וגלגולים רבים. בגיל שבע עשרה וחצי, בהיותה עתודאית, התחילה ללמוד בסמינר אורנים במגמת מורים לכיתות ז-ח. לאחר סיום לימודיה הייתה אמורה להתגייס כמורה חיילת, אבל אז התחתנה עם מנחם הרמתי ואיתו היא צועדת יד ביד עד היום.

רינה התחילה את עבודה ב- 1960 בבית הספר "רמות" כמורה לעולים חדשים שהגיעו לעיר מרומניה. כשכרסה בין שיניה, היא לימדה את העולים החדשים והזיכרון החד מאותה תקופה היא נערה בת שש עשרה שאף היא הייתה בהריון וביחד הן ילדו בן בכור. אחר כך עבדה חמש שנים בכתה לחינוך מיוחד. באותה תקופה כל תלמיד שלא הצליח ללמוד לקרוא והיה מפריע בכתה, הופנה לחינוך המיוחד. בכתה שלה למדו שלושים"תכשיטים" כהגדרתה.

ללא כל הכשרה מיוחדת ועם אינסטינקטים טובים ואינטואיציה בריאה והמון יכולות והבנה חינוכית, הצליחה רינה בכתתה. בשקדנות רבה הכינה מערכי שיעור והייתה עובדת בכל ימות השבוע. המפקחת לחצה עליה לקחת על עצמה תפקידי ניהול, אך רינה רצתה את הקשר עם הילדים. אחר כך עברה ללמד טבע, מה שנקרא כיום מדעים, ויחד יצאה עם תלמידיה לטייל בטבע. לא מכבר פגשה רינה תלמידה שזכרה אותה לאחר שנים רבות כל כך, ובעיקר התגאתה שעד היום היא מזהה כל פרח בשמו, בזכותה של המורה לטבע, רינה.

לאחר שש עשרה שנות עבודה עשתה שנה אחת של הפסקה עם הולדת בתה הרביעית. מיום שנולד בנה הבכור, תמיד העסיקה מטפלות וכעת חשה שהיא נותנת המון לילדים אחרים ולא מספיק לילדיה, אבל לאחר שנה חזרה לעבוד בבתי הספר בעיר.

שנים רבות לימדה רינה בכיתות ה'-ו' ובנוסף, הייתה סגנית מנהלת, רכזת חברתית ואחראית על הספרייה. כשהמנהלת יצאה לשנת שבתון רינה החליפה אותה כמנהלת בית הספר.

בגיל חמישים וחמש ולאחר שלושים וארבע שנות עבודה פרשה רינה לגימלאות. הייתה לה תחושה שמיצתה את עצמה בעבודה השגרתית, אבל בראשון לספטמבר, לאחר חודשיים חופש, התייצבה להתנדבות בבית ספר יובלים לילדי c.p. בעפולה עילית. מאז וברצף במשך עשרים ואחת שנה היא מתנדבת באותו בית ספר.

תחילה התנדבה במשך יומיים בשבוע ובשנים האחרונות ירדה ליום אחד. הקשר עם ילדי c.p. גולש מעבר לשעות ההתנדבות בבית הספר. מנחם, בעלה של רינה, שימש במשך שנים רבות כיו"ר סניף איל"ן בעפולה. כשרינה באה וסיפרה שתלמיד שלה בבית הספר אינו מסוגל להחזיק עיפרון, בעלה, מנחם, דאג לו למחשב, דבר שהיה נדיר באותה תקופה, ואפילו נמצא מישהו שממש לימד את התלמיד להשתמש בו. היום אותו תלמיד נשוי עם ילדים, סיים אוניברסיטה ומצטיין בעבודתו.

כשהתחילה את התנדבותה, רינה היתה בכיתת הבוגרים, תלמידים בני 17-21. (בבתי הספר של החינוך המיוחד לומדים עד גיל זה), היא היתה יושבת עם תלמיד לחיזוק חשבון או קריאה. כשאחת המורות היתה חולה, רינה נכנסה ללא היסוס לכתה במקומה. היא בנתה והרחיבה את הספרייה בבית הספר ודאגה לספרים ולפעילויות לעידוד קריאה והקשבה. כל אחד מהילדים הנכים הללו נכנס לרינה לנשמה, כהגדרתה. רינה זוכרת כל אחד מהבוגרים של בית הספר "יובלים" לילדי c.p. בעפולה עילית, ואף יודעת היכן כל אחד נמצא כיום ומה מעשיו.

יחד עם בעלה, מנחם היא דאגה להביא לבית הספר קרוואן שישמש חדר ללימוד מוכנות לחיים. בחדר הותאם מטבח לנכים ואביזרי חשמל מותאמים. כאן יכלו התלמידים בעזרתה של רינה וצוות בית הספר ללמד את הילדים כיצד להתמודד באופן עצמאי עם משימות החיים.

כיום מתנדבת רינה בכתה של תלמידים בני 12-14. כולם פגועים קשה, יושבים בכיסאות גלגלים ונעזרים בתקשורת חלופית בעזרת מחשב על מנת לתקשר, מפני שאינם יכולים לדבר והמחשבים מדברים במקומם בעזרת מתגי ראש. בית ספר "יובלים" בעפולה מתקדם מאוד בתחום זה אף ברמה הארצית, ורינה שותפה לכך. היא עוזרת להם לכתוב חוויות משבת, למלא משימות בכתה ואף מסייעת להם לאכול ולשתות. צוות בית הספר, המנהל, המורות, הסייעות והצוות הפרא - רפואי והטיפולי רואים בה גורם משמעותי למוסד. היא מבינה ענין ואינה נרתעת מכלום. העבודה בבית ספר זה מורכבת ביותר ורינה עם הרגישות שלה, החוכמה והראש הצעיר שלה, משתלבת בו. סומכים עליה ואוהבים אותה מאוד.

המפגש עם אוכלוסיות הנכים אינו מרתיע את רינה, והיא ממשיכה במפגש עם משפחות של נכים במסגרת איל"ן בו פעיל בעלה. ביחד הם מבקרים משפחות שיש בהם ילדים נכים, ועוזרים למצוא פתרונות למצוקותיהם, כגון דאגה למסכה מותאמת לנכה ערב פרוץ מלחמה, שביל גישה מותאם לבית, פעילות חברתית לנוער מתבגר נכה ועוד. היו שנים שסניף איל"ן היה אצלם בבית, ושניהם פעלו ללא ליאות למען הנכים. "הילדים הנכים של עפולה"- אומרת רינה, "הם הילדים שלנו".

מה מניע את רינה להתנדב עם ילדים נכים ופגועים קשה? "אין בוקר שבא לי להגיד, היום אני לא הולכת. עם הילדים הללו לא צריך להספיק חומר. צריך להספיק לתת חיבוקים לכולם. יום ראשון הוא יום קדוש לילדים אלה. גם אם הבת שלי מבקשת שאשמור על נכד או אקח אותו לרופא, אני מוכנה בכל יום, רק לא ביום ראשון". והיא מוסיפה: "אני אומנם נותנת, אבל מקבלת יותר. 'ונתנו'– אפשר לקרוא את המילה מכל כיוון. נתינה יש בה קבלה בחזרה וזה המון."

שנים רבות כל כך רינה נמצאת במערכת החינוך, והיא עושה הפרדה בין עבודתה של המורה ופעולותיו של המתנדב. התנדבות לעבודה עם ילדים אינה דומה לעבודתה של המורה, לפי דעתה של רינה. המתנדב מכיר את הילד וההורים שלו על בסיס אחר.

רינה העבירה לילדיה את מורשת ההתנדבות. בתה שרון, המשמשת כסגנית מנהלת בית הספר היסודי "בית זאב" בעפולה, משמשת כאשת הקשר של מתנדבי "ידיד לחינוך" בבית ספרה, ומודעת מאוד לחשיבות המתנדבים בבית הספר.

במשך השבוע רינה פעילה מאוד בקאונטרי בפעילות בברכה ובהתעמלות. היא לומדת פעם בשבוע. מקפידה על נסיעות לים המלח ואף לחו"ל, שלא במסגרת טיול מאורגן. בתשובה לשאלה עד מתי תמשיך להתנדב, רינה עונה: "הראש עובד אבל הגוף בוגד." כל עוד תוכל, רינה תמשיך להתנדב.


* נגה שורניק היא רכזת "ידיד לחינוך" בעפולה