הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

ייחודו של חג החנוכה וגלגוליו השונים במשך הדורות -
מאת: ד"ר אבי צפרוני

ייחודו של החג:

חג החנוכה, בדומה לחג הפורים, אינו חג מקראי אלא נקבע על ידי חז"ל. בעוד שהמקור לחג הפורים נמצא בתנ"ך, במגילת אסתר, הרי שהמקור לחג החנוכה הוא מחוץ למקרא, בספרי החשמונאים שהם חלק מהספרים החיצוניים שלא התקבלו לתנ"ך, למרות שחלק מהם חוברו בתקופה קדומה, במקביל לחלק מספרי הכתובים. חז"ל לא ראו בהם ספרים שהתחברו ברוח הקודש ולכן לא כללו אותם בתנ"ך.

בעוד שחג הפורים הוא לזכר ההצלה מהשמדה פיזית של היהודים, הרי חג החנוכה הוא לזכר הצלת עם ישראל מטמיעה תרבותית - דתית והתייוונות.

המקורות לחג החנוכה נזכרים בספרים החיצוניים - חשמונאים א, ב, (נקראים גם בשם ספרי המכבים). הם חוברו בסמוך לאירועים המתוארים בהם: בשנים: 175 - 135 לפני הספירה: התקוממות מתתיהו החשמונאי ובניו נגד גזרותיו של אנטיוכוס הרביעי המכונה בשם אפיפנס, מלך הסלוואקים, שניסה להעביר את היהודים על דתם.

לכל אחד מחגי ישראל במקרא יש מסכת מיוחדת במשנה, כגון: ראש השנה, יומא (= יום כיפור),סוכה, פסחים, כולל חג הפורים, שזכה למסכת משלו, מסכת מגילה.

 לעומת זאת, לחג החנוכה לא יוחדה מסכת במשנה, כי מקורו מחוץ למקרא.

 

המקור הקדום, הקדם - מקראי לשמונת ימי החג:

חג החנוכה חל בסמוך ל-21 בדצמבר, שהוא יום ההיפוך החורפי שמתחיל להתארך בחצי כדור הארץ הצפוני. ואכן בתלמוד (עבודה זרה ח, א) - מסופר, שהאדם הקדמון ראה שהימים הולכים ומתקצרים וחשש שהעולם הופך לתוהו ובוהו בגלל חטאיו. הוא חזר בתשובה וגזר על עצמו שמונה ימי תענית ותפילה. לאחר שראה שהימים הולכים ומתארכים - הוא שמח על הישועה ועשה לו שמונה ימים טובים שנקבעו לדורות. ואכן, חג החנוכה - שחל בסמוך ליום הקצר ביותר - נקרא גם אצל יוסף בן מתתיהו בשם חג האורים. האור של היום המתארך - מגרש את החושך. יוסף בן מתתיהו נותן הסבר לשם חג האורים, "משום שאותה זכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו, בלי שקיווינו לה" (קדמוניות יב, ז, 6 - 7).

 

המשמעויות שניתנו לחג לאורך הדורות:

הדורות השונים יצקו לחג משמעויות שונות.

א. טיהור המקדש וחנוכת המזבח:

בספר חשמונאים א, פרקים א - ד מסופר שאנטיוכוס אפיפנס ניסה להפוך את היהודים למתייוונים בהטילו עליהם גזרות שמד, ביניהן: איסורים שונים לקיים את המילה, השבת, לימוד התורה ועוד. הוא בזז את המקדש, הרס את חומות ירושלים ועשה טבח בעיר. הוא טימא את המקדש, שם בו פסל וציווה להקריב בבית המקדש קורבנות טמאים. יהודה המכבי, בנו של מתתיהו, המשיך בהתקוממות של אביו וניהל מלחמה נגד צבאו של אנטיוכוס שהסתיימה בניצחונו של יהודה בשנת 174 לפני הספירה. בעקבות הניצחון טוהר בית המקדש, נהרס מזבח העולה המחולל, ונבנה מזבח חדש לחידוש פולחן הקורבנות.

בפרק ד, פסוקים: 52 - 59 מתוארים חנוכת המזבח החדש והקרבת הקורבנות עליו. התיאור מסתיים במילים: "יהודה ואחיו וכל קהל ישראל קבעו לחוג את ימי חנוכת המזבח במועדם בכל שנה ושנה שמונה ימים, מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וששון" (פסוק 59). החודש התשיעי הוא חודש כסלו, כי הספירה מתחילה בחודש ניסן.

שם החג נקבע על פי חנוכת המזבח.

הניצחון הצבאי נדחק לקרן זווית, הוא רק האמצעי להשגת המטרה: השחרור הרוחני - דתי, ביטול גזרות השמד, חופש הפולחן וחידוש עבודת הקורבנות.

 

ב. תחליף לחג הסוכות שלא ניתן היה לקיימו בגלל המלחמה:

על פי חשמונאים ב פרק י, פסוקים: 5 - 10: ביום עשרים וחמישה בחודש כסלו חגגו בשמחה את טיהור המקדש וחנוכת המזבח החדש "שמונה ימים כחג הסוכות, בזכרם כי לפני זמן מה בילו את ימי חג הסוכות בהרים ובמערות כדרך החיות" (פסוק 6). שמונת ימי החנוכה כנגד שבעת ימי חג הסוכות בצירוף שמיני עצרת שחל מיד אחריו. גם דרך החגיגה הזכירה את חג הסוכות, וכתחליף לארבעת המינים שלא היו בהישג ידם בחורף - השתמשו במקלות מקושטים בענפי קיסוס ובכפות תמרים (שם, פסוק 7).

בשני ספרי החשמונאים לא נזכר טקס הדלקת הנרות בחג החנוכה. מצווה זו נקבעה על ידי חז"ל בסמוך לחורבן. היא נזכרה לראשונה בברייתא (שבת כא, ע"ב): "מצוות נר חנוכה - נר אחד לכל בית, והמהדרין - לכל נפש…" בהמשך לאותה ברייתא מופיעה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך הולך ופוחת. ובית הלל אומרים: יום אחד מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך". תפיסת בית שמאי של הפחתה מדי יום - מזכירה את הדמיון שבין חג החנוכה לחג הסוכות, כי במהלך חג הסוכות. מקריבים סך הכל שבעים קורבנות: ביום הראשון - 13 אילים, ביום השני - 12, וכך בסדר יורד עד שמגיעים ביום השביעי לשבעה אילים (במדבר כט). ההלכה נקבעה כבית הלל שמייצג גישה אופטימית: האור הולך וגדל, מעלים בקודש ולא מורידים.

 

ג. נס פך השמן:

מסורת מאוחרת יותר במאות שנים מאז האירועים - משתקפת בתלמוד הבבלי במסכת שבת כא, עמוד ב: "כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית החשמונאי וניצחונם, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

שמונת הנרות מייצגים את שמונת ימי החנוכה. סיפור זה לא נזכר - לא בספרי החשמונאים וגם לא בדברי יוסף בן מתתיהו.

בעקבות נס פך השמן - נוהגים לאכול מאכלים ספוגים בשמן - סופגניות ולביבות.

פרסום הנס נעשה באמצעות הדלקת הנרות בבית, במקום הנראה כלפי חוץ, כדי לפרסם את הנס. הנס משתקף גם בתפילה "על הניסים" - מהללים את ישועת ה' שהודות לה ניצחו מעטים מול רבים: "על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה… מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים… וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

החשמונאים מוצגים בתפילה כחלשים, ניצחונם לא נבע מגבורתם אלא רק מישועת ה'. תפיסת יסוד זו מובלטת בנאומו של משה בספר דברים פרק ח, המזהיר את העם לבל יתגאה בהישגיו: " ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (פסוקים 17 - 18).

אותו מוטיב מודגש בהפטרה של שבת חנוכה, הלקוחה מחזון המנורה של הנביא זכריה: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות". (ד, 6).

השיר - "מעוז צור ישועתי" - שחובר בתחילת המאה ה-13 - נוהגים לשיר אותו מיד לאחר הדלקת הנרות. השיר מייחל לישועת ה' בדרך של נס.

הבלטת הנס שבאירועים נובעת מארבע סיבות:

< הסתייגות חז"ל משלטון בית החשמונאים שהלך והסתאב.

< חששם של חז"ל מהתעוררות של מרידות נוספות נגד השלטון הזר, שהסתיימו בכישלונות צורבים. והחמור ביותר - מרד בר - כוכבא שהביא לחורבן מוחלט.

< חגיגה של ניצחון לאומי עלולה להתפרש כפרובוקציה של היהודים נגד העמים שבתוכם ישבו.

< לעודד את העם השרוי במצוקת הגלות ולהפיח בו אמונה שתבוא הגאולה בדרך של נס.

ואכן זרמים שונים ביהדות התנגדו לתנועה הציונית בטענה שיש להמתין לגאולה שתתרחש בדרך נס.

 

ד. מוטיב הגבורה:

התנועה הציונית - שקראה לקום ולעשות מעשה - אימצה את המכבים כסמל ומופת להתקוממות ולגבורה. הם הפכו להיות מודל לצבא שיקים עם ישראל. אין להמתין לגאולה ולצפות לנס, אלא יש לגלות אקטיביות, העזה ואומץ לב. שירי החנוכה - שחוברו לפני קום המדינה - משווים בין ניצחון המכבים לשאיפות הלאומיות של עם ישראל להקים מדינה. כך השיר "מי ימלל" - שחובר על ידי מנשה רבינא: "מי ימלל גבורות ישראל… בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה, ובימינו כל עם ישראל, יתאחד, יקום ויגאל". כך גם השיר "אנו נושאים לפידים" - שחובר על ידי אהרון זאב - המדגיש את מוטיב הגבורה: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!" ההערצה למכבים גררה בעקבותיה מנהגים כמו: עלייה לקברי המכבים במודיעין, מרוץ הלפיד ממודיעין לירושלים והמכבייה - האולימפיאדה היהודית.

 

הדורות השונים עיצבו את המשמעות שנתנו לחג על פי הנסיבות המיוחדות של תקופתם, בניסוחו של ברל כצנלסון במאמרו: "מקורות לא אכזב":

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה, את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, כדי להזין את נפש הדור מחדש".