הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

ימי קורונה על סף יום הזיכרון לשואה - סיפורה של הניה קמיר

בימים אלו בהם אנו ספונים בתוך בתינו, מצווים בבידוד חברתי ועוסקים מעט מאוד בפעילות פיזית, רצות הרבה מחשבות בראש.

על סף יום הזיכרון לשואה, כשאנו הסבים והסבתות מנותקים מנכדינו האהובים, אחת המחשבות היא על הסבים והסבתות שלי. אני ורבים מבני דורי לא הכרנו אותם, כי הם נספו בשואה. ההורים שלנו ששרדו, נאלצו לגדל אותנו בלי העזרה והתמיכה של הוריהם, ואנחנו לא חווינו את הקשר המיוחד והמדהים של סבא-נכד.

הורי שרדו, כי הם נפרדו מההורים והמשפחה וברחו מעבר לגבול.

זכורים לי שלושה אירועים, שאמי חוותה וסיפרה לי עליהם, שימחישו מעט מההתמודדויות של היהודים באותם ימים.

מלחמת העולם השנייה פרצה ב-1.9.1939. מספר ימים לאחר מכן הגרמנים פלשו לעיירה בפולין, שבה חיו הורי, ומיד הטילו גזרות קשות על היהודים שחיו בה: אסור ללכת על המדרכה אלא על הכביש, צריך לענוד טלאי צהוב וכו' וכו'.

באחד הימים אמי ביקרה את אחותה הנשואה, ולקחה את התינוקת שלה לבקר את סבא וסבתא. כשהייתה קרובה לבית, חטפה מכת אלה בגבה. כשפרצה ממנה צעקת כאב, חטפה מכה נוספת והתינוקת כמעט נשמטה מידיה. כל זה לעיני הסבא והסבתא שהשקיפו מחלון ביתם בקומה השנייה. את המכות היא חטפה מחיל גרמני שצעד בעקבותיה, על כך שהלכה על המדרכה ולא על הכביש. אחרי כמה שבועות גורשו כל היהודים מבתיהם. אותם גרשו לוורשה הבירה. באותם ימים עדיין לא היה גטו בוורשה, ואפשר היה עדיין להסתובב בעיר. אמי יצאה לסידורים בעיר, ולפתע חשה שמישהו עוקב אחריה. היא ניסתה להתחמק, אך הוא המשיך לעקוב אחריה וצעק "יודה"? אמי הבינה שהוא חושד בה, שהיא יהודיה ולכן לא הפנתה את המבט אליו ורק מיהרה לדרכה, כשהיא פונה לסמטאות צדדיות. וכך הצליחה להתחמק. מי שעקב אחריה היה צעיר פולני, והיו רבים כמוהו, מלשינים שהסגירו יהודים לגרמנים תמורת כסף.

לאור המצב הקשה שנוצר בוורשה, מחסור במגורים, צפיפות, ומחסור במזון, החליטו אמי וחברתה להיפרד מהמשפחה ולברוח. הם שילמו לצעיר פולני, "מבריח", שהיה מוכן להראות להם את נתיב הבריחה וללוות אותן. בהיותן בדרך, במעבה יער, הייתה הפצצה של מטוסים. כולם נשכבו על הקרקע, כדי להתגונן. בתום ההתקפה, כשהתרוממו, לא מצאו את המלווה הפולני. הוא גנב את הציוד שלהם וברח. אמי וחברתה שנותרו ללא כל, התלבטו מה לעשות. החברה החליטה לחזור על עקבותיה, לחזור למשפחתה, ואילו אמי החליטה להמשיך ללכת בעקבות הפליטים האחרים שהיו בסביבה.

החלטה גורלית: החברה נספתה, אמי שרדה.

אף אחת לא ידעה מהי ההחלטה הנכונה לעת ההיא. כל אחת רצתה לחיות.

גזרות, השפלות, הגבלות והלשנות, והחלטות קשות: מי לחיים ומי למוות.

ההחלטה של הורי אחרי המלחמה הייתה לעלות לארץ ישראל. הם לא התלבטו.

העלייה לישראל הייתה הגשמת חלום, חלום שהם טיפחו עוד לפני המלחמה. הם היו פעילים בתנועות נוער ציוניות, בהם למדו עברית ותנ"ך, שרו שירים בעברית ותרמו לקרן הקיימת לישראל.

אבי ז"ל, שזכה להיות סבא לתשעה נכדים, ברך כל אחד מהם במסיבת בר המצווה, ובכל ברכה העביר את המסר:

"להיות עם חופשי בארצנו" זו מתנה יקרה.

מדינת ישראל היא הבית, שימרו עליו.

 

את הדברים שכתבה הניה כאן, היא שלחה גם בסרטון לתלמידים: