הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

רחל ברוור עם תלמידי כתה ד' בביה"ס "רכסים" במפגש זום לקראת יום העצמאות

כשביקשה אותי המורה, הילה, להצטרף למפגש זום עם הכיתה המקסימה שלה, בנושא יום הזיכרון ויום העצמאות, הייתה התרגשות גדולה.

הקורונה הכניסה אותנו לבידוד מוחלט וניתוק מהמשפחה, מהסביבה, מחברים, מדברים שאני אוהבת. מציאות שהפכה להיות קשה ולפעמים בלתי נסבלת. אני רוצה לספר על קרן אור, שזכיתי לה בזכות התנדבותי ב "ידיד לחינוך" בביה"ס "רכסים" בשכונת רמות בבאר שבע. אני מחוברת למנהלת קרן ולשתי כיתות, איתן אני נפגשת פעמיים בשבוע. המנהלת והמורה שמרו איתי על קשר, התקשרו לשאול לשלומי והציעו את עזרתן.

כשחשבתי על מה אדבר עם הילדים, החלטתי לספר להם על הרגשות שלי בימים אלה. נזכרתי בשרותי הצבאי, שהגעתי אליו כילדה טובה ממקום של חממה, ואז ראיתי עולם אחר, חברה אחרת, שלא הכרתי קודם. זה חישל אותי ונתן לי מקום להתמודד, ולהבין שהחיים הם הרבה יותר מורכבים.

היה לי חשוב להחדיר לתלמידים את חשיבות התרומה והנתינה, ולנסות להחדיר בהם ציונות, משהו מעבר לחשיבה שטחית. אמרתי לילדים שאני גאה להיות אזרחית המדינה, ועל כך ששרתתי בצבא.
בצבא הייתי אלחוטנית של אריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום. הילדים לא ידעו מיהו אריק שרון. סיפרתי עליו ועל משה דיין ועוד שמות מהעבר שלנו כאן. וגם מהו אלחוט ואיך התנהלה אז התקשורת.

ילדים אוהבים סיפורים. סיפרתי להם שבשירותי הצבאי הייתי פייטרית, ושרתתי בבקעת הירדן. איך הגעתי לתפקיד האלחוטנית של אריק?

יום אחד נכנסתי לשערי הבסיס של אריק, כשעלי כנפי הצניחה והכומתה האדומה שלי. אריק ראה אותי מחלון משרדו וצעק, שעל החיילת הזו לעלות מייד למעלה אליו. משעליתי, אמר לי: "אני מבין שהציבו אותך לבסיס הזה, אבל תדעי לך, שכאן יש רק לאדם אחד כומתה אדומה, וזה אני".
השבתי לו כשדמעות בעיני, שאני לא מורידה את הכומתה הזו מראשי. התאמצתי מאד לקבל אותה, נשארו לי כמה חודשים לסיום השירות, ואני לא מוותרת. התגובה הזו כנראה הרשימה את אריק מאד, והוא השיב לי, שמעתה אני אהיה האלחוטנית שלו.

הרגשתי חלק מהכיתה, הרגשתי שהשתתפותי הוסיפה עניין וחיזקה את הקשר שלי עם הילדים. שמחתי לראות אותם בבתיהם. התלמידים שאלו לשלומי, הביעו את הערכתם ואת הגעגועים שלהם לשיחות שלנו. הילה, המחנכת אמרה לי: "את לא ראית את הילדים, איך העיניים שלהם היו רק עליך, הם לא דיברו ולא הפריעו ושאלו שאלות לעניין".

אני רוצה להביע הערכה על פעילות המורה המיוחדת של הכתה, הילה מזוז, והמנהלת קרן וקנין, שנמצאת תמיד מאחורי כולם, מכוונת ומעשירה את התלמידים, המורים ואותנו המתנדבים.