הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

מדוע קוראים בחג השבועות את מגילת רות?

מאת: ד"ר אבי צפרוני

 

זמן התרחשות האירועים

האירועים המתרחשים במגילת רות חלים בתקופת הקציר:"...והמה (נעמי ורות המואבייה) באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" (רות א', 22).

ואכן, רות מלקטת בשדה בועז בעת הקציר, ובשלב מאוחר יותר נפגשת עם בועז בגורן.

חג השבועות חל בעונת הקציר, ולכן גם אחד מכינוייו הוא חג הקציר: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג, 16).

 

קבלת התורה מתוך בחירה

חז"ל זיהו את חג השבועות עם יום מתן תורה. עם ישראל קיבל על עצמו את התורה מרצון במעמד הר סיני: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות י"ט, 8).

בהקבלה לכך, רות המואבייה אמרה לנעמי חמותה: "עמך - עמי, ואלוהייך - אלוהיי" (רות, א', 16).

רות העדיפה מתוך בחירה ללכת אל הלא - נודע בעקבות חמותה השבה לבית לחם, למרות שלשתיהן כאלמנות וכעניות מרודות - מחכה מלחמת קיום קשה.

ואכן, בועז משבח את רות במילים: "ותעזבי אביך ואימך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום" (ב', 11). פסוק זה מעורר בנו אסוציאציה לאברהם, שמציית להוראת האל: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, 1). שניהם נוטשים את כור מחצבתם והולכים אל הלא נודע. בעוד שאברהם נענה לצו האל, הרי שרות נענית לצו לבה ולמצפונה. היא עושה זאת מתוך בחירה חופשית מלאה, בניגוד לעורפה גיסתה, ששוכנעה על ידי נעמי להישאר במואב ולשקם את חייה.

 

החסד כמוטיב מרכזי במגילת רות

החסד מבטא את אחד הרעיונות המרכזיים בתורה, כפי שמשתקף במצוות הסוציאליות הרבות ששמות דגש על עזרה לחלשים בחברה (הגר, היתום והאלמנה). חג השבועות, חג מתן תורה, הולם ביותר לקריאת המגילה שבה מודגש מוטיב החסד.

החסד הוא אחת ממידותיו של האל: "ה' ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד…" (שמות ל"ד, 6). מידה זו מציינת את חיבתו ואת טובו של האל כלפי בני האדם, והיא נזכרת 245 פעמים במקרא.

לכן יש לאמץ מידה זו גם ביחסים בין אדם לרעהו. נביאי ישראל הדגישו את חשיבותה של מידת החסד:

  • "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים - מעולות" (הושע, ו' 6).
  • "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו', 8).

ואכן, מוטיב החסד מופיע במגילת רות כמוטיב מרכזי. המילה חסד מופיעה במגילה שלוש פעמים.

פעם ראשונה היא נזכרת בדברי נעמי לשתי כלותיה - רות ועורפה, כאשר היא מנסה למנוע מהן להצטרף אליה בשובה מארץ מואב לבית לחם. היא מייחלת שהאל יעשה עימן חסד: "יעש ה' עימכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועימדי" (א', 9).

פעם שנייה נזכרת המילה חסד בדברי נעמי לרות, לאחר שסיפרה לה רות על הנדיבות הרבה שגילה כלפיה בועז: "ברוך הוא (בועז) לה', אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (ב', 20).

פעם שלישית המילה חסד מופיעה בדברי בועז, שמדגיש את חסדה הכפול של רות - הן ביחס לנעמי חמותה והן במשאלתה לכבד את זכר בעלה המת – מחלון, באמצעות הנישואים לבועז, קרוב משפחה של אבימלך, אבי בעלה המנוח, כדי להקים שם למת. היא יכלה להינשא לצעיר ממנו, שאינו מקרובי משפחתו של בעלה המת:

"היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי ללכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר " (ג', 10).

ואכן רות ובועז תוגמלו על חסדיהם, והאל גומל החסדים זיכה אותם בהקמת שושלת המלכות של בית דוד. דוד היה הנין שלהם, כמפורט בפסוקים האחרונים של המגילה, המציגים את אילן היוחסין של דוד (ד', 18 - 22).

 

מוטיב אהבת הקיץ, האהבה הבשלה שבמגילת רות

בשלוש המגילות שנקראות בשלוש הרגלים - מופיע מוטיב האהבה בשלבי החיים השונים של האדם:

במגילת שיר השירים - הנקראת בפסח, חג האביב - אהבת הנעורים היא ייצרית, רוויה בתיאורים ארוטיים. לבני הזוג אין שום כוונה להקים בית ולהביא צאצאים. חז"ל פירשו את היחסים בין בני הזוג כמשל ליחסים בין ה' לעם ישראל, בהתבסס על מספר כתובים, ביניהם:

● "...זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', 2).

● "ואעבור עלייך ואראך והנה עיתך עת דודים, ואפרוש כנפיי עלייך ואכסה ערוותך, ואשבע לך ואבוא בברית אותך, נאום אדוני ה' ותהיי לי" (יחזקאל ט"ז, 8).

במגילת רות - הנקראת בקיץ, בחג השבועות - האהבה הנרקמת בין בועז לרות - אינה אהבת נעורים, אלא אהבה בוגרת ובשלה שנועדה להקים בית בישראל. זו אהבה המושתתת על מחויבות ורעות, כפי שמתגלמת בשמה של רות - מלשון רעות.

מגילת קהלת - שכתיבתה מיוחסת לשלמה המלך בעת זקנתו - נקראת בחג הסוכות, בעונת הסתיו, מטפורה לסתיו החיים. ממרום גילו מגלה שלמה את ההבל שברדיפת נשים ייצרית: "ומוצא אני מר ממוות את האישה, אשר היא מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה" (ז', 26). לעומת זאת הוא מדבר בשבחה של הנאמנות המשפחתית לאישה שאתה אוהב:

"ראה חיים עם האישה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך…" (ט',9)

 

דוד המלך כחוליה מקשרת בין המגילה לחג השבועות

מגילת רות מסתיימת באילן היוחסין של דוד המלך: עשרה דורות מפרץ, בנו של יהודה מתמר כלתו, ועד לדוד המלך. בהקבלה לכך, עשרה דורות בין האדם לנח, ועשרה דורות בין נח לאברהם.

בועז הוא הדור השביעי, אביו של עובד, סבו של ישי, וסבא - רבא של דוד.

על פי התלמוד - דוד המלך נפטר בחג השבועות, וזאת הסיבה לקריאת המגילה - שמסתיימת בלידתו של דוד.

על פי הדגם הפטריארכלי במקרא, שושלות היוחסין הן על פי הזכרים, אולם במקביל לאילן היוחסין הגברי, מבליטה המגילה שתי אימהות למלכות בית דוד: האחת - רות, גיבורת המגילה, והאחרת - תמר, אמו של פרץ, בנו של יהודה, כפי שמברך העם את בועז בטקס נישואיו עם רות: "ויהי ביתך כבית פרץ, אשר ילדה תמר ליהודה, מן הזרע אשר ייתן ה' לך מן הנערה הזאת" (ד', 12)

נשים לב שאילן היוחסין של דוד המלך מתחיל בפרץ, שנולד כתוצאה מיחסים אסורים בין יהודה לכלתו תמר.

תמר בתושייתה הרבה התחפשה לזונה, פיתתה את יהודה, בלי שידע שהוא שוכב עם כלתו, כדי להביא בן שייחשב כבנו של בעלה המנוח. מיחסים אלה נולדו תאומים: פרץ וזרח. פרץ - מופיע הראשון באילן היוחסין של דוד המתואר בסיום המגילה.

בהקבלה לכך, גם רות דואגת לא לבייש את בועז, היא מתגנבת לגורן שלו בחסות החשיכה.

שני הסיפורים מבליטים את תמר ואת רות כמי שראויות להיות האימהות של דוד. במוטיב זה באים לידי ביטוי מספר מסרים חשובים:

א) יחס סובלני כלפי בני עמים אחרים. התורה מצווה על אהבת הגר: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצריים" (דברים י', 19). דווקא רות המואבייה זכתה שדוד המלך יהיה מצאצאיה. החידוש הוא גדול במיוחד, לנוכח האיסור המפורש בתורה להתחתן עם המואבים:

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך מצאתכם ממצריים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" (דברים כ"ג, 4 - 5).

ברור שמוצאה המואבי של רות מבליט את יחסה הסובלני של המגילה כלפיה,

ב) בניגוד למיתוסים של עמים אחרים, שבהם רוב הגיבורים - או שהם בני אלים או שדם מלכותי בעורקיהם, והם גדלים כילדים מאומצים בבתים פשוטים (כמו דמותו הידועה של אדיפוס), מודגש בתנ"ך, שהייחוס המשפחתי אינו מכריע במה שקורה לאדם.

גורלו של האדם נתון בידיו ולא קשור לנתוניו המשפחתיים.

נעמי ורות נותרו אלמנות עריריות ללא רכוש, והודות להתנהגותן הן מצליחות לשקם את עצמן. כך גם תמר שלאחר התאלמנותה פעמיים משני בניו של יהודה - ער ואונן, ישבה בבית אביה כאלמנה ערירית וציפתה עד בוש לאחיהם הצעיר - שלה - שייבם אותה. היא החליטה לנקוט יוזמה ולא לשבת באפס מעשה, והודות לכך - זכתה לנחת בלידת התאומים - פרץ וזרח.

ד) אין בתנ"ך ניסיונות לערוך אידיאליזציה לגיבוריו. כך גם אין ניסיון להסתיר את עברו של עם ישראל, שחווה עבדות פיזית במצריים ובמהלך נדודיו במדבר לא השתחרר מעבדותו הרוחנית והיה עבד לצרכיו הפיזיים. אין שום ניסיון להסתיר את מוצאו הבעייתי של דוד, נהפוך הוא! רות ובועז זוכים לברכה שביתם יהיה כבית "פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" (ד', 12).