הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

אביבה בר לב מתנדבת מזן אחר

מאת: שושנה רשף

את אביבה פגשתי לראשונה במקרה, בחוג שכלל כתריסר אנשים. כבר מן הרגע הראשון היא משכה את תשומת לבי.

 התרשמתי, עוד לא ידעתי ממה. היא הזכירה לי את אותם התלמידים שלי מן העבר, כאשר עדיין הייתי מורה בבי"ס. אותם ילדים שיושבים בשקט, לאו דווקא מישירים מבט אל המורה, אך תמיד יודעים, ועוד איך, במה מדובר.

במפגשים שבהמשך, מצאתי את עצמי יושבת תמיד כשהיא מולי, מקשיבה, לעתים בעיניים עצומות. לעתים היא מחזיקה עיפרון ורושמת משהו, אולי משרטטת, אולי סתם משרבטת. הבעות הפנים שלה אומרות הרבה. לעתים היא מרימה את הראש והמבטים שלנו מצטלבים במעין הסכמה. אבל כשהיא כבר מחליטה לדבר, יש לה בהחלט מה לומר.

זה לא היה פשוט לקבוע פגישה עם אביבה. רק מאוחר יותר הבנתי מדוע, אך לבסוף זה קרה. קבענו פגישה.

כבר מתחילת ההתנדבות ב"ידיד לחינוך", היא מספרת, הייתה בהלם מן הגילוי עד כמה הילדים בימינו אינם יודעים חשבון פשוט, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתרגילים פשוטים בלוח הכפל. והיא ממשיכה "מה הפלא? הרי כיום כל כך קל לברוח. מי צריך לזכור? לשם מה צריך לזכור מספרי טלפון, ואפילו של הקרובים לי ביותר, של ילדי, למשל - דבר שלפני מספר שנים היה כל כך טבעי, אם לא כורח המציאות. אבל היום, כשהנייד לא עוזב את היד או את הכיס... במילים אחרות בשביל מה להתאמץ? אנחנו, המבוגרים, יודעים מניסיון, איך בעבר זכרנו מספרי טלפון, כתובות, מתכונים ומה לא?

ומפי הילדים אנו שומעים: בשביל מה צריך לדעת לחשב? לדעת את לוח הכפל בע"פ? ועל חישוב כמה אחוזים, אין מה לדבר, זו האווירה היום בקרב הצעירים (והמבוגרים גם ש.ר.) שהרי הכל כל כך פשוט וקל, והעיקר זמין כשהנייד ביד..."

איך הגעת לעיסוק המיוחד הזה, לשיטה יוצאת הדופן הזו שבה את כל כך מאמינה ולפיה את מלמדת? שאלתי

עוד לפני שנים, כשעבדה כמורה, מספרת אביבה, הכירה את ציפורה כץ, פסיכולוגית בעיריית ת"א. היא זאת שהמציאה את השיטה מתוך מחשבה לכוון אותה כהוראה מתקנת לילדים הזקוקים לכך.

מדובר בהדרכה מיוחדת להקניית פעולות כפל וחילוק בדרך קלה ביותר. בשיטה בה כל החושים עובדים בזמן החשיבה, היא אומרת, והמאמץ אינו מסובך כל כך. יש להקדיש חמש שעות במשך חמישה שבועות והילד שולט בלוח הכפל. (לגבי השיטה, ראו הערה בסוף הכתבה).

עם השנים והניסיון שצברה, שיפרה אביבה והוסיפה ניואנסים משלה לשיטה, אם כדי להקל ואם כדי להנעים.

אביבה מספרת שכל אימת שהיא נפגשת עם ילדים ושואלת אותם, מה יותר קשה, לחשב כפל או חילוק, הרוב עונים שחילוק. אבל כבר בסיומו של המפגש הראשון, התשובה לאותה שאלה היא הפוכה. "ממש קסם", היא אומרת,

ובעצמה מתרגשת לחוות את הקסם הזה. "ועם עובדות אין להתווכח" היא מוסיפה.

הקיץ, למשל, היא ממשיכה לספר, לימדה ילדה שהגיעה עד כיתה ו' וגילתה שהיא אינה יודעת את לוח הכפל. מה הפלא שהילדה הייתה מתוסכלת? והיא ודאי לא יחידה, חשבתי לעצמי (ש.ר.).

לאחרונה, ממשיכה אביבה ומספרת שקיבלה קבוצה של חמישה ילדים מכיתה ד' והעניקה להם את השם "קבוצת כפל".

איך מגיעים אליך הילדים, מי ממליץ עליהם, ואיך הדבר פועל מבחינה חוקית? שאלתי.

הילדים אינם מגיעים אלי ישירות ולא ביוזמתם. המורה היא שממליצה ויוצרת את הקשר איתי. ולכן אין למפגש הקשר של "שעור פרטי" עם "מורה פרטית".

ולגבי אישורים?

גם בעניין זה יש סדר. בפגישה הראשונה חייב להגיע גם אחד ההורים. "שיראו בעצמם, יתרשמו ויוכלו לתרגל יותר מאוחר בבית".

חשוב לדעת שהתרגול הוא חלק מאותו הקסם בדרך להצלחה, היא אומרת.

האם קורה שנוצר  קשר אישי בינך לבין תלמיד זה או אחר, שאלתי?.

אני מאד נזהרת, אני לא נוטה לפתח יחסים אישיים. אינני רואה את עצמי מטפלת. אני מורה ורואה את היעוד שלי בכך שאני מלמדת. ידע הוא כוח, היא מוסיפה, וידע תורם לביטחון עצמי, להרגשה טובה, אם בכיתה ואם באופן אישי מחוץ לשעות הלימודים.

כמה מזמנך למעשה את מקדישה להתנדבות?

היא מספרת שאחרי שבע עשרה שנים כמורה בבי"ס פרשה, ועכשיו היא מתנדבת שמונה שנים "בידיד לחינוך" בגבעתיים.

 פעם בשבוע היא מגיעה לביה"ס בן גוריון, ועוד שלשה ימים מגיעים לביתה ילדים כיחידים או בקבוצות. היא מעדיפה ללמד בבית, כי אז אין צורך להוציא ילדים מהכיתה, אין תיוג ואין פגיעה בדימוי העצמי.

 היא מעדיפה לשבת מול ילד, אך אפשר גם מול קבוצה ואפילו מול כיתה. היא ניסתה את כל האפשרויות והשיטה הוכיחה את עצמה בכל צורה.

"זה בנשמתי", היא מודה, "בשבילי ללמד, היא פסגת המאווים". וביתר פרוט: "מה שלי חשוב בכתבה הזו הוא להוכיח שאפשר ללמד את הילדים לחשוב. ההוראה והצלחת הילדים הם אתגר עבורי, אני רואה כל כישלון ככישלון שלי. אין דבר כזה שילד ינשור מהקבוצה מבלי "שידע את התורה", היא מסכמת.  

מה שהפתיע אותי שאביבה מספרת על עצמה שהייתה תלמידה חלשה בחשבון. "לא צחוק הגורל שהרי אני בעצמי הייתי שם" היא אומרת, ודווקא עובדה זו מאפשרת לה להבין את הקשיים של הילדים. ככל שהיא מספרת ומתלהבת, אני מרגישה שהיא חיה את הנושא ומלאה סיפוק והנאה מהתוצאות.

כדי להבין עד כמה העברת המידע הפשוט הזה, לכאורה, חשוב ועקרוני עבורה, די באמירתה:" זה בנשמתי, אני לא רוצה ללכת לעולמי בלי להנחיל את הידע הזה".

אבל בל נטעה. יש לה לאביבה עיסוקים נוספים מלאי סיפוק, שהם חלק משיגרת חייה. כך למשל היא חברה וותיקה בארגון "טבע נקי" מאז הקמתו ב-2006. באופן בלעדי היא אחראית על רשימת התפוצה של הארגון. היא מנהלת רישומים של פרטי המתנדבים ונמצאת איתם בקשר. כאשר יש פעילות, היא אחראית להפיץ את המידע בין המתנדבים. 

וכך מתארת נכדתה של אביבה את סבתה בעיסוק זה: "קשה להסביר את רמת המוטיבציה של סבתא שלי בכל הנוגע לניקיון ושמירה על הסביבה. היא חיה ונושמת ערכים אלה, ומעל לכל זה, מאמינה בכל ליבה בחשיבות חינוך הדור הצעיר". 

ועוד, אביבה  רוקדת ריקודי עם, היא שוחה בים בבקרים ארבע פעמים בשבוע (!!!)בחבורה של בנות. על התענוג הזה היא לא מוותרת.

כמה שעות יש ביממה של אביבה? חשבתי לעצמי, ואני בטוחה שזה עוד לא הכל. שהרי יש משפחה ונכדים... אבל על אלה אשאל אותה בפגישה הבאה.

לידיעת הקוראים:

 
אביבה הייתה רוצה להביא לידיעת המורות/ים ומתנדבות בכיתות ג-ו את השיטה שאימצה, ולתרום מהידע שלה לכל מי שיגלה עניין. היא מוכנה לשבת (בהתנדבות, כמובן) גם מול כיתת מורים ולהעביר את אשר היא יודעת ומיישמת.
 
 


לגבי חומר על השיטה, עד כמה שידוע לה, אין פירסום, אולי בספריות של הסמינרים אולי באוניברסיטאות, במחלקות החינוך ואולי בתנועה הקיבוצית.

החוברת המקורית כוללת את הפרטים הבאים:

צפורה כ" ץ, הקניית החשבון, על פי הגישה ההתפתחותית, מדריך למורה.