הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

אדם, ידע ונוף

מאת: הניה קמיר

"ידיד לחנוך" הוא קודם כל התנדבות, אבל לא רק.

"ידיד לחנוך הוא גם הרחבת ידע, הכרות עם אנשים ומקומות.

הטיול השנתי שלנו, ידידי החינוך בחולון היה לרמת הגולן – בעקבות האיש שלנו בדמשק אלי כהן.

מדריך הטיול היה גיל ברנר, אדם מעניין ומיוחד שעוד ארחיב עליו את הדבור בהמשך.
גיל סיפר איך הכל התחיל. באחד הטיולים שהדריך, הגיע עם המטילים למסעדה שבמג'דל שמס ברמת הגולן. כששמע בעל המסעדה את גיל מספר למטילים על אלי כהן, התערב בשיחה וסיפר בהתרגשות שהוא ראה אותו ברגעיו האחרונים. למעשה הוא נכח בכיכר בדמשק בשעה שאלי כהן נתלה.
לפני שנים רבות, בהיותי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, באחד הסיורים לצפון שהיו חלק מתוכנית לימודי הביולוגיה, שמענו ברדיו שהסורים מדווחים על מרגל ישראלי שנתפס בסוריה ונגזר עליו גזר דין מוות בתליה. הייתי נערה תמימה בישראל הצעירה ונדהמתי. מרגל ישראלי? ישראל שלחה אזרח ישראלי לסכן את חייו בארץ אויב אכזרית?

לימים הבנתי את גודל תרומתו של אלי כהן לביטחון ישראל. אלי כהן זכה להנצחה רחבת היקף בבתי ספר, בתי כנסת, רחובות ועוד. אך למעשה לא ידוע עליו הרבה. חלק מהחומר חסוי ואפילו בני משפחתו לא יודעים הרבה על מה שעשה במסגרת תפקידו.

גיל החליט לחקור ולבדוק, מי הוא אלי כהן. ידיעת השפה הערבית סייעה לו רבות. הוא קרא, למד, ראיין ושמע עדויות של בני משפחה ואנשי בטחון שעבדו אתו והפעילו אותו. הוא לא הסתפק בכך.
כדי להפיץ את כל הידע הזה וכדי לשלם חוב קטן לאדם הצנוע הזה ולבני משפחתו, החליט גיל להנציח את אלי כהן בדרך מיוחדת. הוא בחר עשרה מקומות ברמת הגולן, מקומות בהם ביקר אלי כהן במהלך שהותו בסוריה בשנים 1962-1965. בכל מקום כזה הקים אנדרטה, תלה לוח הנצחה ו"שתל" קלטת שמע שמספרת את ספור המקום והקשר של אלי כהן אליו. באחד האתרים הקים חניון עם שולחנות וספסלים לרווחת המטיילים. נטע עצים, שתל רקפות וזרע צמחי בר ארצישראליים. בעבודת ההנצחה נעזר ביובי, פסל איש קבוץ גינוסר. יובי השתמש בסלעי הבזלת המקומיים ויצר פסלים מרשימים, "יש אבנים עם לב אדם"...
גיל ויובי יצרו את שביל אלי כהן שאליו מגיעים כל שנה אלפי מטיילים.

בכל נקודה בשביל שאליה הגענו, עמדנו והסתכלנו על הנוף שסביבנו, הנוף שראה אלי כהן כשעמד שם. האביב פרס בפנינו את כל הדרו: משטחים ירוקים, צמחי בר במלוא פריחתם, עצי העוזרר בפריחתם הלבנה, כליל החורש בפריחה ורודה, מטעי הנקטרינה והדובדבן בפריחה ורודה ולבנה. היש הנצחה יפה מזו?

שביל אלי כהן הוא מפעל חיים. גיל לא הסתפק ביוזמה ובהקמה, הוא גם דואג לתחזוקה. הוא מגיע לכל נקודה בשביל עם שקית אשפה, אוסף את הפסולת שהשאירו המטיילים הקודמים, בודק את תקינות הציוד במקום. כל זה לא עולה הרבה כסף הוא מסביר לנו בפשטות. עם ישראל תורם תרומות קטנות וזה מספיק. גם אנו פתחנו את הלב והכיס ותרמנו ברצון.

בטיול הזה למדנו הרבה על אלי כהן, על אישיותו, דרך עבודתו, והתקופה שבה פעל. הכרנו את גיל ברנר, אדם מיוחד במינו. התוודענו למפעל חייו ולמחויבות המתמשכת שלו לנושא. התחברנו לנוף מולדתנו בעונה היפה של האביב.

בדרכנו הביתה, בתחנה האחרונה, ציפתה לנו הפתעה. מירי, חברתנו כיבדה אותנו בקומפוט, תוצרת בית, בטעם של בית אמא. היא עשתה זאת גם בשנה שעברה. כך מעצבים מסורת.

עלינו לאוטובוס, וראה זה פלא, למרות שהיה זה סוף היום ולמרות הנסיעה הארוכה הביתה, האנשים לא נרדמו ולא נמנמו. הקומפוט כנראה השפיע: שיכרון חושים, מצב רוח מרומם. כל הדרך שמעתי אנשים מספרים זה לזה חוויות וזיכרונות ילדות, חברים סיפרו זה לזה בדיחות והצחוקים נשמעו כל הדרך הביתה.

אדם, ידע ונוף.