הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

חגגנו את הסממנים החיצוניים של חגי הגויים, אך באותה עת גם את אלה של היהודים, ואני לא ידעתי להפריד ביניהם

מאת: נמרוד נגב

"לכבוד סילבסטר וחנוכה הקרבים ובאים והפעם באותו המועד, אני מעלה קטע שכתבתי בעניין זה".

Noël של ילדותי:

כילד בצרפת, אמי, שהייתה עמוסת לקחי השואה, הקפידה לגדל אותי כאחד הצרפתים, אך בה בעת המשיכה להעניק לי את ערכי היהדות שלה - דואליות מורכבת ושברירית, שיכולה להתקיים בכפיפה אחת רק אצל ילד תמים. עד שמאוחר יותר מגיעות השאלות עם ההיחשפות לעובדות החיים.

גרנו בקומה השישית, כשהחלונות האחוריים של דירתנו פונים לרחבה קטנה שבמרכזה עמדה ה"בולאנג'רי" שלנו. פרט לרחבה זו, נשקפו מחלון המטבח וחדר הילדים גגותיה וארובותיה של פריז.

חלון המטבח שלנו היה מקובע במעין גומחה שמשני צדדיה, בקירות הניצבים, שני חלונות- משמאל חדר הילדים שלנו ואילו מימין חלון השכנה. זו השכנה שאבי צעק עליה, שבזמן שהוא היה בשבי כחייל צרפתי היא שכבה עם הגרמנים (בניסוח מעט פחות מעודן)... כנראה בתגובה למשהו שאמרה או עשתה. אני ייחסתי את צלבי הקרס המרובים החרוטים בעץ המעלית, אליה. זה לא הפריע לחלונה להיות אחד מקסמי ילדותי.

כשהושבתי בחלון המטבח ואמי, תחת לספר לי סיפורי זוועות שמספרים בדרך כלל לילדים – כמו עמי ותמי וכיפה אדומה או שלגיה, סיפרה לי סיפורי זוועה אחרים לגמרי. סיפורי זוועה מפחידים בהרבה, כי הדמויות שבסיפוריה היו היא, בני משפחתה ורעים אמיתיים, שהיו הגרמנים.

היא לא ציינה שהם נרדפו כי היו יהודים. היא הסתפקה בעובדות ובסיפורי האירועים, שאצלי התערבבו יחד עם הדייסה שאמי דחפה לי לפי, הפעור מתדהמה.

בה בעת, מחלון השכנה השתקפה בבואתו של מגדל אייפל, שבפסגתו סבבו במונוטוניות קצובה, אורותיו. מגיחים משמאל לכיפתו ונעלמים בימינו וחוזר חלילה, כמו התנועה המונוטונית של המטולטלת אצל פסיכולוג מהפנט.

סיפוריה של אמי על השואה, עם מגדל אייפל והדייסות שהאכילה אותי, באותה עת, הפכו לרקמות מבשרי, תאים מאישיותי.

חגגנו את הסממנים החיצוניים של חגי הגויים, אך באותה עת גם את אלה של היהודים, ואני לא ידעתי להפריד ביניהם. לא ידעתי שיש בכלל הבדל ביניהם. לא ידעתי שיש הבדל בין יהודי לגוי. מבחינתי, כולם, כולנו היינו צרפתים.

פסח ופסחא היו היינו הך, חנוכה ונואל (חג המולד) התמזגו לחג אחד. אפילו אם לא תאמו לחלוטין במועדים, שהרי חג המולד נראה ברחוב ובבתים זמן רב לפני המועד הרשמי ונעלם גם זמן מה אחריו. כך גם חלונות הראווה שלקראת פסחא, המלאים בדגי שוקולד וביצי השוקולד המקושטים. לעומתם החגים היהודים היו ממוקדים מאד ונחוגו בבית או שהורגשו בבתי חברים ומשפחה, שמן הסתם גם הם היו יהודים.

כך עץ האשוח לא הפריע לחנוכייה הדולקת בבית. וסעודת הפסח לא הפריעה ל"פסטן" Festin (סעודת פסחא). חגים מוחצנים וחורגים כמו סוכות, פשוט לא נחוגו, לא היו קיימים כלל מבחינתי.

כתבתי מכתבים ל- Père Noël (Santa Claus) כרשימת הזמנת צעצועים, שאכן הגיעו והונחו בנעלי הבית שלי. בבית הספר, בכיתה שלי, הדלקתי את הזיקוק שסימל את השביט, שהודיע את לידתו של ישו. שביט זורע אור מעל לבית הבובות הקטן, שבתוכו היו בובות זעירות שסימלו את התינוק ישו בעריסתו, משפחתו ובעה"ח שחיו עמם במערה שבבית לח, ולא ידעתי שאמי בקשה זאת מהמורה...

כשיצאתי מהכיתה, לקור הצורב וריח הערמונים שיגע את נחיריי, התחממתי עם "קורנה" Cornet (קרן מגולגלת מנייר עיתון) ממולא בחצי תריסר ערמונים לוהטים והתמוגגתי על טעמם הפריך והמתקתק.

בערב, שהקדים לרדת, חלונות הראווה שהוארו וקושטו להפליא נצרבו היטב במוחי כזיכרון קסום ויפיפה. איך אפשר היה לוותר על זה? איך אפשר היה להתעלם מזה?

נמרוד נגב - מתנדב בידיד לחינוך שמונה שנים.