הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

חרגתי מהנוהל – האם גם טעיתי?

נחום נוימן משתף את הקוראים במעשה שעשה, קראו את סיפורו ואת התגובות שקבל (התגובות בתחתית הכתבה)

אני מסייע זו השנה החמישית במקצועות המתמטיקה והאנגלית לתלמידי בית הספר שז"ר ברחובות.

לרוב אני מסייע לתלמידים חלשים, הדורשים הדרכה פרטנית, אך מעת לעת בתאום עם המורות, אני עובד גם עם קבוצות של תלמידים מצטיינים, אותם אני דוחף עוד קצת קדימה וגם קצת את עצמי.

לשאלה מדוע אני עובד גם עם תלמידים מצטיינים יש מקום לכתבה נפרדת.

לפני מספר שבועות ישבתי עם קבוצה של תלמידים מצטיינים באנגלית מכיתה ה'. חלק מהתלמידים היה יותר מרוכז בשיעור וחלקם פחות וקצת הפריע. הסברתי להם שכדי להצליח בלימודים, לא מספיק להיות מוכשר, נדרש גם להיות קצת חרוץ.

 שאלתי אותם כיצד אומרים באנגלית חרוץ, וכשלא ידעו (לא אמורים לדעת בכיתה ה') אמרתי להם שהמילה היא: diligent.

בסוף השיעור הסברתי לתלמידים, שאני מבקש לראות כיצד קלטו את החומר, ומי שיצליח יזכה בפרס. כששאלו אותי מהו הפרס, הוצאתי מארנקי שטר של 20 ₪. להודות על האמת, ללא מחשבה מעמיקה הנחתי על השולחן ואמרתי: זה הפרס. התלמידים לא כל כך האמינו, ואז שאלתי אותם שוב, איך אומרים באנגלית חרוץ, שהרי עבר זמן מתחילתו של השעור

אימצו התלמידים את מוחם, כשלפתע אחת התלמידות, שהייתה הכי ממוקדת בשיעור אמרה: diligent.  נתתי לה כמובן את השטר וחזרתי לביתי שמח וטוב לב.

בשבוע העוקב, כשבאתי לבית הספר, פנתה אלי המורה לאנגלית וסיפרה לי על הגלים שהמקרה עורר. היא סיפרה שכאשר חזרה התלמידה לכיתה, היא נופפה בשטר לעיני כולם, ולפתע כולם רצו להצטרף לקבוצה של המתנדב הנדיב, המחלק שטרי כסף. אולם כאן לא נגמר האירוע. כשחזרה התלמידה לביתה, היא סיפרה להוריה על מה שארע. האם התקשרה למורה וביקשה להחזיר את הכסף. המורה אמרה שאין צורך, ושאני מתנדב שכנראה אינו מודע לנהלים, ואני עוד עלול להיעלב ולכן מספיק שהיא תדבר איתי.

כמובן שאחרי אירוע זה הפנמתי שיש נהלים בנושא, ואין לתת לתלמידים כפרס כסף או שווה ערך כסף, למעט מתנות סימליות.

אך ביני לבין עצמי חשבתי שאולי יש מקום לעשות אלו שהם שינויים בדפוסי המחשבה המלווים את מערכת החינוך זה מאות בשנים. למשל, ידוע ממחקרים חדשים שהמרכיב המרכזי להצלחה בלימודים למעט הגנטיקה, כמובן, זו היכולת לדחות סיפוקים. זו הנקודה בה כל כך הרבה תלמידים מתקשים היום וגם מבוגרים. ומה טוב מכסף לתת מענה ועידוד לצורך מידי. הרי קשה לשכנע ילד בכיתה ה' שילמד היום אנגלית, כדי שיוכל להיות עובד היטק או רופא עוד 20 שנה, אבל ללמוד כדי לקבל 100 שקלים בסוף השבוע, יכול להיות שידבר אליו? מדוע דווקא לתת עוד כסף לעוד מורים? אולי ניתן לתת את הכסף ישירות לתלמידים שישפרו את הישגיהם.

הרי ברגע שהתלמידים יסיימו את לימודיהם במערכת החינוך, הם יתחילו לעבוד, ושם הם יצפו שיעניקו להם כסף תמורת ההישגים והידע, והרי אנו לא הכנו אותם במערכת החינוך לכך, כאשר נתנו להם רק ציונים ותעודות הוקרה?

אני יודע שדיעה זו חריגה, ולבטח אינה פשוטה ליישום, אבל למה למשל לא לעשות ניסיון מבוקר במערכת החינוך?

אכן חרגתי מהנוהל, אבל האם גם טעיתי? יחליט כל אחד מכם, ואם אתם מעוניינים לשתף אותי בדיעותיכם אשמח בווטסאפ 050-857-3444, או לדוא"ל sprinzak@gmail.com

 

תגובות הקוראים:

אני תוהה איזה תוצר של בוגרים אנחנו רוצים לקבל.

היום נהוג לשלם על פעולות שיגרתיות, שבעבר היו נעשות מתוך חובה ולקיחת אחריות לשותפות בנטל בחיי היום יום במשפחה. לדוגמה, שמירה על האח הקטן, שטיפת מכונית, הדחת כלים... פעם היינו עושים תורנויות. כל אחד בתורו היה ממלא את חלקו.

האם הערך של נשיאה שוויונית בנטל אבד? כדי שילד יואיל לתת את חלקו במאמץ המשפחתי צריך לשלם?

כדי שנכדתי תזכה בטאבלט היא התחייבה להורים לדאוג שחדרה יהיה מסודר!!! האמת, כשאני חושבת על כך, אני נזכרת שלא הרשיתי לילדי לארח חברים אם החדר לא היה מסודר.

גם שוק העבודה מבוסס על תמורה כספית עבור עבודה.

הכל היום מבוסס על כלכלת שוק.

אם כך, אולי נחום צודק?

איני שלמה עם כך. אני חסידה של הקניית ערכים. זוהי מהותנו כחברה, כקהילה, בה לכל אחד יש חובות וזכויות.

כדאי היה אולי להכריז בתחילת השיעור, כי בסופו יתבקשו הילדים להראות מה למדו וזה שיצליח ביותר יזכה בפרס. ילד לומד על פי צורך, ואם אין לו צורך פנימי להעשיר את אוצר המלים שלו בשפה, או העשרתו בכל תחום דעת אחר, אפשר ליצור צורך מלאכותי, כמו תחרות. אין רע בתחרות. מטבענו אנחנו חברה תחרותית. קנאת יוצרים תרבה חכמה. הרבה המצאות נולדו עקב תחרות בין ממציאים. ראו את המאבק בין אדיסון לטסלה.

נראה לי כי שטר של 20 שקל הוא מוגזם לגבי הישג כל כך פעוט. יש אפשרויות אחרות, צבירת נקודות למשל, לאורך תקופה. מי שיצבור מכסת נקודות מסוימת בתום התקופה, יהיה זכאי לפרס, אפילו כספי. יש מקום לפרס ליחידים ויש מקום לפרס על השג קבוצתי. כך מאתגרים את התלמידים.

ואגב, ציונים ואותות הוקרה אין בהם כל רע. גם בשוק העבודה זה נהוג. מה זה פרס עובד מצטיין?

מאשה ליפשיץ

-----------------

נחום שלום,

קל כמובן לתת עצות מבחוץ. אכתוב מה אני חושב ונקווה שזה יתקבל ברוח טובה. גם אני מלמד מתמטיקה בהתנדבות בחטיבה ב"קציר" ולכן יש לי קצת ניסיון.

מה שחשוב הוא המסר, לא פחות מהלימוד עצמו. לא סתם אומרים שתפקיד בית הספר הוא גם לחנך ולא רק ללמד. כאשר נתת לתלמיד פרס על חריצותו (ולא פרס סימלי, אלא כסף) שידרת לתלמיד מסר כאילו הוא לומד בשבילך ועושה לך טובה בזה שהוא לומד. כמובן שזה מסר מוטעה. התלמיד לומד עבור עצמו. הוא איננו עושה טובה למורה שהוא לומד אלא לעצמו ובוודאי שלא מגיע לו כסף על כך.

דב ליפינר

------------

כל הכבוד לנחום על העבודה המבורכת. יתכן שנחום הוציא שטר של 20 ש"ח באופן ספונטני. הוא יכול היה גם לשלוף שטר של 200 ₪. הנקודה היא שילדים יוכלו לחשוב שכדי להשיג או לעשות עוד דברים, צריך לפצות אותום בכסף. במקום לתת כסף צריך לכתוב הערכה.

שרה כהן

----------

היינו רוצים שתלמידינו ילמדו ויגיעו להישגים מתוך מוטיבציה פנימית.

לצערנו זה לא תמיד עובד ולגבי חלק מהתלמידים לא עובד בכלל. לכן אנו משתמשים בפרסים, חייכנים, כוכבים ובחיזוקים חיוביים. זה לא חדש...

הבעיה היא הכסף. האם ראוי לתת כסף לילדים צעירים, האם זה לגיטימי?

ילדים לומדים לחיות את החיים על ידי חיקוי ודרך משחק: אבא ואמא, רופא ואחות, מונופול. אנחנו לא נותנים לילדים לטפל בתינוק אמיתי, אנחנו קונים לו בובה. ילדים משחקים באבא ואמא בכאילו, לא נרשה להם להתנסות במיטה וכו'.

כסף זה הדבר האמיתי, זה לא משחק, ולכן לא ראוי לתת לילדים כסף כשכר (שוחד?) עבור משימה לימודית.

הניה קמיר

-------------

אני מתנגדת בכל תוקף לתמורה כספית עבור השקעת מאמץ בלימודים. אני מאמינה כי התמורה הכספית היא חיזוק חיצוני מלאכותי ומעוות.
למה דווקא 20 ש"ח למה לא 50? למה לא 5?

הילדים נמצאים בגיל כזה בו הם מפתחים את האישיות שלהם - (לפחות מנסים לפתח) - האם נרצה שהם ישקיעו רק כשהחיזוק הוא חיצוני?

עובדה זו גם סותרת את הרציונל של "ידיד לחינוך" - פיתוח מסוגלות ודימוי עצמי חיובי אצל הילדים.

מסוגלות היא משהו פנימי – ילדים צריכים להיות מסופקים כשהם מצליחים לזכור, אפילו ללא סמיילי.....שהוא חיזוק די מקובל במערכת החינוך.

כך הם יגדלו להיות מבוגרים מסופקים יותר, שלא צריכים כל הזמן את החיזוק מבחוץ כדי להיות מסופקים ואולי אפילו מאושרים.

וזו המטרה המרכזית שלנו, כמבוגרים.

עירית דיאמנט

-----------------