הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

"לקחת פעילות קיימת, שכולה בהתנדבות, להרים, לסייע ולפעול יחד"

הכירו שלושה מנהלי אזור צעירים ב"ידיד לחינוך" - גומא, ברוש ואלון, שלושה שהם ערכיים, מסורים ומתחברים מאד למתנדבים בני הגיל השלישי

מאת: ריקה שפרינצק

למעלה מ–40 ישובים בהם 3200 מתנדבים -  "ידיד לחינוך" הולכת וגדלה! לכן חולקה העמותה לחמישה אזורים, וכדי להקל על ההתנהלות, מונו עד עכשיו שלושה מנהלי אזור. כל אחד מהם הביא את עצמו, סגנונו וערכיו, כולם צעירים. תהליך הכניסה לתפקיד החדש החל לפני למעלה משלוש שנים, והם לא נכנסו כולם יחד. ראשונה נכנסה שלומית רוט נבון לאזור גומא, אחריה איה נחום לאזור ברוש ולפני כשלושה חודשים אורן צמח לאזור אלון. פגשתי שלושה אנשים ערכיים, חושבים ומסורים. כאלה שמבינים היטב את מקומם ותפקידם ומתנהלים בנועם ובהבנה. מה צריך יותר מזה?

שלומית באה מהעולם העיסקי. היא למדה משאבי אנוש ומינהל עסקים והייתה כדבריה "הרבה בעולם הביטוח". עוד לפני שהגיעה ל"ידיד לחינוך" הייתה פעילה מאד בתוך עולם ההתנדבות. כאם לבת סוכרתית הייתה חלק מקבוצת "אימהות לביאות" כדבריה, שעשו ועושות מלחמה מטורפת מול רשויות השלטון. אחד מהישגיהן הוא קבלת קצבה לילדים סוכרתיים עד גיל 18, מה שהיה קודם רק עד גיל עשר. גם היום הן נלחמות בנושאים בריאותיים למען ילדים בבתי הספר.

איה היא בוגרת תואר ראשון ושני במשפטים שעבדה בפרקליטות בירושלים. אבל נמשכה לעולם החברתי הרבה יותר. לפני שבע שנים החליטה ללמוד גישור, הקימה וניהלה את מרכז הגישור בחבל מודיעין. איה הגיעה ל"ידיד לחינוך" כי לדעתה "ההתנדבות היא העולם הכי משמעותי ומשפיע".

אורן, שהוא טרי מאד בתפקידו, שלושה חודשים בלבד, מספר שהוא בעל תואר ראשון לגיל הרך, שעשה הסבה לחינוך המיוחד ולאחר שעבד שנים אחדות בתחום, עבר תכנית להכשרת מנהלים וניהל את ביה"ס היסודי "השיטה" ברחובות. לאחר חמש שנים החליטה המשפחה לקחת פסק זמן מהלחץ והקריירות ולנסוע להודו, שם הקים אורן פרוייקט התנדבותי שמאפשר למטיילים ישראלים צעירים להתנדב בבתי יתומים וגם הקים בית ספר קטן לקהילה המערבית.  כשהמשפחה חזרה לארץ, החליט אורן שהוא רוצה משהו אחר, מרענן, שונה ממה שעשה קודם. "לעשות דברים אחרת" כמו שהוא אומר. כשקבל הצעה לתפקיד ב"ידיד לחינוך", "הרגשתי כאילו מישהו יצר מישרה במיוחד בשבילי וחיכה לפגוש אותי".

אתם צעירים בהרבה מכלל המתנדבים בעמותה, איך זה לעבוד עם בני הגיל השלישי? זה ממש לא מובן מאליו, אני מקשה.

"תמיד היה לי חיבור עם מבוגרים ממני" עונה אורן. אני פוגש אנשים שהקימו את המדינה או נולדו כשהמדינה הייתה מאד צעירה. אילו יכולתי להיוולד מחדש, הייתי רוצה לחיות את תקופת החלוצים. ועוד משהו, "יש משהו במבוגרים הנמצאים בבתי הספר, שמעניק תחושה של קהילה, גם סוג של חיבור בין התלמידים הצעירים למורים שלהם. המבוגרים מבינים טוב יותר תהליכים ארוכי טווח".

שלומית מתייחסת לעבודה עם מבוגרים מכיוון אחר. "זה לא עניין של גיל, זה עניין של טיפוס, של אופי, תכלעס (המקור מיידיש – תכלית) זה הבן אדם. יש בני 40 שהם זקנים, ומי שהוא בעל אופי מסויים, היה כזה גם בצעירותו. בסוף אתה עובד עם אנשים. אין לי תחושה שאני עובדת עם גימלאים".

איה מקדימה ואומרת, שבמסגרת לימודי הגישור שלה, למדה גישור רב דורי במשפחה על רקע של הורה מתבגר, וכך נחשפה לעולם הגיל השלישי. "אילו הייתי צריכה לחשוב שנה לפני שלמדתי על עבודה עם הגיל הזה, אני לא יודעת אם הייתי מגיעה לכאן, אבל פתאום זה משך אותי, החיבור הזה של הדור הצעיר עם
הדור המבוגר".

אתם יודעים, אני אומרת לאיה וביחוד לשלומית שהייתה החלוצה בתפקיד שהיה חדש בעמותה (אורן הגיע 4 שנים מאוחר יותר), שבהתחלה התקבל רעיון מנהלי אזור בחשדנות על ידי חלק מהרכזים. הם לא ידעו איך לאכול אותם. נדרשה התמודדות עם העניין?

"אמנם התפקיד שלנו נקרא מנהל אזור", אומרת איה, "אך ביומיום אנחנו לשירותם של הרכזים. אני שואלת את עצמי איפה אני יכולה לסייע. אני יודעת שיש פעילות קיימת שכולה התנדבות. ואנחנו רוצים לעזור ולעשות יחד."

"אני לא מציגה את עצמי כמנהלת", אומרת שלומית, "אני תומכת לחימה".

אז איך קיבל אתכם צוות הרכזים באיזור שלכם?

"מדהים", אומרת שלומית. "כמעט כולם הבינו את הפוטנציאל הטמון כאן, שאני לא באה להגיד להם מה לעשות. יכול להיות שיש להם עכשיו יותר עבודה, כי ברגע שיש מנהלת אזור, יש יותר עשייה כמו כנסים למשל, וזה דורש יותר, כי בסוף, בשטח, הן אלה שעושות את זה, אבל מצד שני יש הרבה עשייה משלהן, כל אחת מתוכה, כל אחת בנישה שלה חופשית לגמרי".

איה משחזרת שנכנסה לאזור, בו, מתוך שמונה ישובים, ארבעה לא היו מאויישים, ולכן הייתה צריכה קודם כל למצוא רכזים. "אחת הרכזות", היא אומרת "הייתה כבר רגע לפני החזרת מפתחות בשל העומס הרב שהיה עליה במטלות שמסביב, כמו ניהול תקציב, טיולים ומלוי טפסים. אנחנו מקלים על העומס הזה ומהווים את הצינור שלהם לקבל תשובה ומענה לכל דבר. יש כאן התאמה אישית לכל רכז, אפילו ברמת המחשב".

שלומית ואיה מסכימות ביניהן שסגנון עבודתן שונה. איה יותר תהליכית ושלומית יותר משימתית, אבל, הן מציינות: "הקבוצות שלנו גם הן שונות באופיין, וזה מתאים לסגנון שלהן. ואיה מוסיפה: "ניהול מתנדבים זה משהו מאד רגיש, מדובר באנשים שנותנים מעצמם - יש כאן הרבה עצמאות לחלום ולעשות".

הקבוצה של אורן מורכבת מיישובי הצפון, בהם לא מעט ישובים קטנים, אנשי קבוצים ומושבים.  "פגשתי קבוצת רכזות", הוא אומר, "שהן פשוט השראה. עד עכשיו למדתי את השטח. זה גרם לי להרגיש שעשיתי החלטה נכונה". העבודה כאן שונה, הישובים משתרעים על פני מרחקים גדולים זה מזה, מחוף כרמל עד קריית שמונה. זה לא פשוט לאסוף את כל המתנדבים במרחקים גדולים כאלה. לכן צריך כאן רכזות שעובדות בצורה עצמאית יותר, וזה מה שמאפיין את האזור. לעיתים כדי להגיע לרכז, מצריך כמעט יום עבודה. אחרי שפגשתי כל רכז, אנחנו עובדים עם ווטסאפ, מיילים, וטלפונים. אני משתדל להגיע לכל ישוב פעם בשלושה שבועות".

מתוך התרשמותכם, מה מיוחד בעמותה שלנו?

"העמותה עוסקת הרבה מאד בחשיבה על צרכי המתנדבים ואיך לתת משמעות אמיתית לעבודתם", אומרת איה. "ישנם ארגונים בהם המתנדבים באים, נותנים את שעות התנדבותם והולכים. כאן הארגון עסוק מאד בחוויית המתנדב".

שלומית: "מדובר ב- win win situation - לעשות טוב גם למתנדבים וגם לילדים, גם המורים חושבים כך. נכון שיש כאן המון עבודה וזה לעיתים מעייף ושואב עד הסוף, אבל הערך עולה על ההשקעה".

לבסוף אני מבקשת מכל השלושה לענות על השאלה, מה יחשב מבחינתם הצלחה בתפקיד.

שלומית: "שתהיה תחושה של צוות, שהרכזים יהיו מרוצים, שתהיה גאוות יחידה".

איה: "שלרכזים תהיה תחושה שהם לא לבד. הארגון גדל מאד וחשוב שתהיה לרכזים תחושה שהם יכולים לשתף, שיש להם קבוצת תמיכה".

אורן: "שהפידבק של הרכזים יהיה כזה שהמנוי שלי קידם אותם ואת העמותה. החלום שלי להפריח את הצפון, ושיפתחו עוד מרכזים שיהיה בהם "ידיד לחינוך", שאעמוד בציפיות של המתנדבים שעושים עבודה ענקית".