הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

סיפור שהתחיל בתקווה גדולה והסתיים מבחינתנו בסימן שאלה גדול

מאת: רעיה סול

ישנם אירועים וסיפורים הזקוקים למרחק הזמן על מנת לספרם ולהוציאם לאור.

הייתה זו שנתי החמישית בהתנדבות, ועם פתיחת שנת הלימודים לאחר החופש, כמו בשנים עברו, לא ידעתי לאן אשתבץ ועם איזו מורה אעבוד. לאחר שיחות עם כמה מורות ועם היועצת החינוכית, הוחלט שאשתלב בכתה ב' עם אותה מורה דאשתקד.

בין היתר היה עלי לעבוד עם שרה'לה (שם בדוי). ידעתי מעט מה הרקע שלה: אמה, חילונית שחזרה בתשובה, נישאה וילדה שני ילדים, חיה כמה שנים באחת החסידויות הקיצוניות ואז חזרה בשאלה ונפרדה מבעלה.

שרהל'ה לא ידעה כמעט קרוא וכתוב, לא היו לה כל הרגלי ישיבה בכתה והתנהגות בכלל. נוסף על כך, התנהלותה עם ילדי הכתה הייתה בוטה מאד, היא נהגה לצעוק עליהם ולהתפרץ.

אחד התחומים שהייתה טובה בהם היה ציור, ולכן המורה בקשה ממני שאנסה לקדם אותה בקריאה ואצייר איתה.

הייתי מאד מתוסכלת, במשך ארבע שנים הצלחתי ליצור קשר טוב עם ילדים, לעזור בבעיות שונות ולקדם אותם בקריאה, והנה מבקשים ממני לשבת ולצייר. כשרון הציור שלי ממש אפסי, אך אני עוסקת בעבודות יד שונות. לאחר המפגש הראשון בו דברנו מעט, ניסיתי לקרוא איתה ושרה'לה ציירה. הגעתי לשיעור הבא עם חרוזים, חוט דייגים ותבנית לסידור מחרוזות. השעה הראשונה הוקדשה לקריאה ובשנייה הוצאתי את הציוד שהבאתי. נתתי לה לבחור חרוזים מכמה צבעים. היא סדרה אותם בתבנית לפי תכנון מסוים, לאחר מכן השחילה אותם על החוט. התקנתי לה סוגר והיא חזרה לכתה, ענודה בשרשרת והראתה בגאווה ובשמחה רבה למורה ולילדים.

מכאן והלאה זה היה הריטואל, בשעה הראשונה אנו עוסקות בקריאה ובשנייה בעבודות יד. הסידור הזה לא היה פשוט, שרהל'ה רצתה להתחיל מיד בעבודה ואני עמדתי על כך (בגיבוי מלא של המורה), שקודם לימוד ואחריו עבודת יצירה. היו הרבה התנגדויות, היא סירבה והתווכחה איתי, לעתים בצעקות רמות (מצידה) ואני עמדתי בשקט על שלי. באחת הפעמים אמרתי לה, שאם היא לא מוכנה לסידור הזה, אני הולכת הביתה. אספתי את החפצים שלי והתחלתי ללכת, שרהל'ה פרצה בבכי, רצה אחרי, חיבקה אותי ובקשה שאחזור,

זה נגע מאד ללבי, כמעט בכיתי יחד איתה. חזרנו לשולחן העבודה.

ההתנהגות השתפרה מעט, אך הייתה רחוקה מלהשביע רצון, גם איתי וגם עם ילדי הכתה. היא טענה שהילדים לא רוצים לשחק איתה בהפסקות, היו הרבה מריבות. באחת הפעמים, ברשות המורה, ישבתי איתה ועם כל הבנות שהיו מעורבות בוויכוחים, ניסינו ללבן את הנושא, הבנות הראו כלפיה חיבה רבה.

יחד עם זאת עבדנו הרבה, למדתי אותה לרקום ולסרוג, ישבנו במבואה ותלמידים רבים התעניינו ביצירותיה, השתאו ושיבחו אותה. היא מצידה הסבירה להם מה היא עושה, דבר שהוסיף הרבה לדימוי שלה.

שוחחנו גם על המשפחה, וקצת על עברה. היא גילתה אהבה מאד גדולה לאביה, אליו נסעה מדי פעם. באחת השיחות היא ספרה לי שמעולם לא חגגו לה יום הולדת. יידעתי את המורה, היא מצידה דברה עם הורי הילדים אשר אירגנו לה מסיבה באחד הפארקים בעיר עם כיבוד, משחקים והפעלות עם מפעיל מקצועי, גם האמא באה, כמעט כל הילדים הגיעו ונראה שלמרות הכל אהבו אותה ושמחו בשמחתה.

לסיפור הזה מבחינתי וכנראה גם מבחינת המערכת, אין סוף טוב. לקראת סוף השנה האם הודיעה שהם עוזבים את העיר. במפגש שהיה לי עם שרהל'ה סמוך לסיום השנה, היא דיווחה שהכל כבר ארוז ועוד יומיים הם עוזבים. יידעתי מיד את המורה שהתקשרה לאם, ובקשה שתבוא עם הילדה ביום ששי לעשות לה מסיבת פרידה. הכל היה מוכן, הילדים הכינו לה חוברת יפה עם ברכות, עוגה יפה, התעודה הייתה מוכנה, אבל הן לא הגיעו. האם הבטיחה שתבוא בששי הבא, אך שוב לא הגיעו. וכך הסתיימה השנה. איננו יודעים מה איתה, וודאי נכונו לה חיים מאד לא פשוטים.

סיפור שהתחיל בתקווה גדולה והסתיים מבחינתנו בסימן שאלה גדול.